בש"פ 8819/10 עלי אל רך נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפיו נדחה עררו של העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (פ"ל 10752-10-10, השופט י' צימרמן ), אשר הורה על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים בעניינו.

על פי העובדות העולות מכתב האישום, עבר העורר את העבירות הבאות: נהיגה בשכרות, נהיגה בעת פסילת רשיון, נהיגה ללא רשיון וללא פוליסת ביטוח, נהיגה בקלות ראש ואי ציות להוראות שוטר. העורר אף הגדיל לעשות שעה שנמלט מהמקום תוך גרימת סיכון למתנדב משטרה, ושיבש את החקירה בכך שניסה להחליף את מקום מושבו כנהג עם נוסע אחר ברכב.

הסניגור ציין את גילו של העורר בעת ביצוע העבירה – 21 שנה וחודש, את עובדת היות המעצר מעצרו הראשון של העורר, והעיקר – שמרשו אינו עבריין. בהחלטתו, ציין בית המשפט המחוזי כי הוראה לעצור נאשם עד תום ההליכים בעבירות תעבורה היא עניין נדיר, אולם המקרה הנדון מחייב תוצאה זו. נדחתה אף הצעת החלופה בדבר איזוק אלקטרוני.

2.

הסניגור מפריד בין עבירות לפי חוק העונשין לבין עבירות מכוח פקודת התעבורה. זאת באופן שרק הראשונות מבוצעות על ידי "עבריינים", ואילו האחרונות אינן מייצרות מסוכנות המצדיקה מעצר. אין לקבל הבחנה זו. מסוכנות – פנים שונות לה. כאן, העורר נהג בשכרות ארבע פעמים – לרבות מקרה זה – לאורך תקופה של שנתיים. פעמיים הורשע בביצוע העבירה האמורה. נהיגה בשכרות מסכנת את הציבור בצורה ממשית. פקודת התעבורה נועדה להוות מעין תמרור "עצור" להתנהגות מסוכנת. צר לנו ללמוד מהנסיון היום-יומי, עד כמה מסוכנת עלולה להיות הנהיגה, ובאיזו מידה רב כוחה לפגוע בזולת.

אמנם, נכון הוא כי במסגרת בקשה למעצר עד לתום ההליכים, יש לבחון האם ישנה דרך אחרת להשיג את מטרת המעצר, אשר תפגע פחות בחירותו של הנאשם. לעיתים, בכתב אישום הכולל עבירות תעבורה – גם החמורות שבהן, ניתן להשיג את המטרה על ידי הטלת מגבלות על הנהיגה. עם זאת, לכאורה, העורר אינו נרתע מהוראות הדין או הכרעות בתי המשפט. על רקע זה, יש הגיון במסקנת הערכאות הקודמות, לפיה קשה להעניק אמון בעורר. נגזר ממסקנה זו ששחרורו בתנאים קפדניים, לרבות מעצר בית, עלול להחטיא את המטרה. מסקנה זו נובעת מהתנהגות העורר בעבר, והתנהגותו לכאורה בתיק זה. על פני הדברים, הוסיף הוא רובד על רובד של חומרה – לא רק שנהג הוא ללא רשיון, אלא אף תחת השפעת אלכוהול. לא רק נהיגתו פסולה, אך אף סיכן הוא איש משטרה שניסה לעוצרו, וניסה לשבש את הליכי בית המשפט על ידי הצגת מצג שווא בדבר השאלה מי נהג ברכב.

אודה, כי אכן יש ממש בהסתייגות הסניגור מקביעתו הפסקנית של בית המשפט המחוזי, למשל: "מדובר בעורר שלא ניתן להאמין לו שלא ישוב ויבצע עבירות דומות". אולם, על מנת לדחות בקשתו של נאשם לחלופת מעצר, אין צורך להוכיח שהחלופה אינה ראויה, אלא די בכך שמתעורר חשש ששחרורו עלול לסכן את הציבור. לחלופין ביקש הסניגור להזמין תסקיר מעצר אודות מרשו. ברם, אין חובה לעשות כן, ועל פני הדברים אין טעם בדבר. העורר לכאורה מהווה סכנה לציבור באופן שלא ניתן לאמץ את חלופת המעצר שהוצעה – אף אם כוללת היא איזוק אלקטרוני. חוששני מן האפשרות שהעורר יפר את תנאי השחרור ואף ינהג בשכרות, על כל הסיכון הכרוך בכך.

3.

הערר נדחה.