בש"פ 8836/00 כאיד אלזאגארנה נ. מדינת ישראל

כתב האישום מייחס לעוררים עבירה של שהייה בישראל שלא כדין - עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, תשכ"ב1952-. על פי האמור בכתב האישום שהו העוררים, שהם תושבי השטחים, בתחומי מדינת ישראל, כאשר אין בידם אישור שהייה כדין.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה התביעה להורות על מעצרם של העוררים עד תום משפטם. המדינה ציינה בבקשתה, כי קיים יסוד סביר לחשש כי העוררים יסכנו את בטחון הציבור, בשל כניסתם לישראל ללא ביקורת זרועות הבטחון, וכי קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורם יביא להימלטותם מן הדין.

בית משפט השלום בבאר-שבע סירב להיענות לבקשת המדינה והורה על שחרורם של העוררים בערובה ובתנאי שיפקידו סכום של 50,000 ש"ח במזומן, וימציאו ערבות חתומה על ידי צד שלישי בסכום של 100,000 ש"ח. החלטה זו ניתנה בבית משפט השלום ביום 30.10.00, וכמצוות הוראת סעיף 47 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן - החוק), קבע בית המשפט כי אם לא יתמלאו תנאי השחרור, יובאו העוררים לפניו ביום המחרת. למחרת, חזר בית משפט השלום ודן בעניינם של העוררים, והחליט להפחית מסכום ההפקדה שנקבע כתנאי לשחרורם, ותחת הסכום של 50,000 ש"ח, קצב להם את הסכום של 25,000 ש"ח.

כנגד החלטה זו השיגו העוררים בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, והציע כחלופה למעצר הפקדה במזומן של 3,000 ש"ח, וערבויות של שני תושבי המדינה, שאת זהותם לא מסרו. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר במובן זה שהעמיד את סכום הפקדון ל13,000- ש"ח במקום הסכום של 25,000 ש"ח. סכום זה - כך קבע - ישולם על-ידם אם לא יהא בידי העוררים להפקיד את מלוא סכום הערובה שנקבע להם מלכתחילה, עד ליום 19.12.00.

ביני וביני, חלף לו המועד הקבוע בחוק לתחילת המשפט, והעוררים פנו לבית משפט השלום בבקשה לשנות מתנאי הערובה, או לשחררם בלא ערובה, ולו רק בשל הוראת סעיף 60 לחוק, המורה על שחרורו של נאשם הנתון במעצר, בערובה או ללא ערובה, אם לא החל משפטו בתוך 30 ימים. המדינה סבורה כי אין בכך ולא כלום, שהרי מלכתחילה שוחררו העוררים ממעצרם. ואילו העוררים כי מי שבפועל לא יצא את בית העצורים, עונה על תיאורו של עצור בסעיף 60 הנ"ל, ויש לנהוג בהתאם להוראת החוק.

טענה זו אין לשלול על הסף.

אכן, משך הזמן שחלף מאז נקבע סכום הפקדון ועד היום, והעובדה שלא עלה בידי העוררים לגייס בעצמם, או לשכנע אחרים, להפקיד כספים עבורם, מחזקים את הטענה כי תנאי השחרור שנקבע להם מכביד. עם זאת, אין ספק כי אין טעם בחיוב עצור להפקיד סכום כסף זניח, שלא ישמש לו כל תמריץ לשוב אל בית המעצר או להתייצב במשפטו. בהביאי כל אלה בחשבון החלטתי, נראה לי כי ראוי להקל עוד על העוררים, במקרה מיוחד זה. משפטם של העוררים אמור להסתיים בתוך שבועיים, אולם אם לא יהא כך, ולא בשל נסיבות התלויות בסניגוריה, יוכלו העוררים להשתחרר בערבות אם יפקידו סכום של 8,000 ש"ח במזומן כל אחד, וימציאו ערבות טובה של צד ג', להנחת דעתה של רשמת בית המשפט המחוזי, בסכום של 50,000 ש"ח.

אין בכך, כמובן, כדי למנוע מן העוררים לקיים את החלטת בית המשפט המחוזי, ולהפקיד עוד קודם לכן, ביום 19.12.00 את הסכום שנקצב להם באותה החלטה.