בש"פ 8850/01 אחמד מסרי נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, יוחסו לעורר העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף ושימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל דבר, מסירת תצהירים כוזבים, השמדת ראיה, שיבוש מהלכי משפט, סחיטה באיומים, רכישת נשק, נשיאתו ואימון בו.

במרכז גרסתה של המשיבה, ניצבת הטענה כי העורר פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בבקשה לקבלתם של פסקי דין הצהרתיים בהם יקבע כי הוא הבעלים של מקרקעין, ולצורך זה הציג מסמכים מזייפים על עסקאות שמעולם לא נקשרו. בדרך זו זכה, במרמה, במספר פסקי דין, ואחר כך מכר את הקרקע, ואחד מהקונים, אברהים ג'ולאני, התחייב לשלם בתמורה סכום של 600,000$.

במקרה אחר הציע העורר קרקע, אשר גם לגביה הציג את עצמו כבעלים, לאחד - חוסיין אבו רמוז. האחרון שילם לעורר מקדמה על חשבון התמורה, וכאשר התברר לו כי העורר הוליך אותו שולל, הוא דרש את כספו, ואז איים עליו העורר כי יפגע בו, יחטוף אותו, ויעבירו לרשות הפלשתינאית.

בדרך זו בוצעו עסקאות נוספות במקרקעין, וכן נטען כי העורר רכש ברמאללה אקדח וערך עמו אמון ירי.

בפני בית משפט קמא לא היתה מחלוקת של ממש בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, והמחלוקת שנתגלעה היתה בשאלה אם נכון לעשות שימוש בחלופה אשר תייתר את מעצרו של העותר עד תום ההליכים.

בית המשפט המחוזי השיב על כך בשלילה, ואלה היו טעמיו.

א.העורר החזיק בנשק ואף ירה בו.

ב.הוא איים לפגוע באחד המתלוננים (אבו-רמוז) בעת שזה דרש את כספו, והאיום הושמע גם בעקבות פנייתו של המתלונן למשטרת ישראל.

ג.בחודש מאי נעצר העורר, ולאחר ששוחרר הוא חזר לבצע עבירות (אישומים 5 ו6-).

ד.קיים חשש שהעורר ימלט לשטחי הרשות הפלשתינאית.

ה.ריבוי מעשי המרמה והשיטה בה בוצעו, מצביעים על מסוכנותו של העורר.

אינני מקל ראש, לא בחומרתן של העבירות המיוחסות לעורר, וגם לא באותם עניינים שמנה בית המשפט המחוזי לחובתו. אך בסופו של דבר מדובר בעבירות בהן אין בתי המשפט נוהגים להורות על מעצר, אלא כאשר מדובר בעבריין שפגיעתו רעה ומסוכנותו נמשכת. אינני סבור שהגדרה זו הולמת את העורר, לפחות לא בשלב זה של ההליכים, כאשר הדרך להוכחתן של העבירות המיוחסות לו עוד ארוכה. כך או כך, השימוש במעצר-ממש צריך להיות בבחינת פתרון אחרון, ובו ייעשה שימוש רק לאחר שנבחנו דרכי פעולה חלופיות, ולאחר שבית המשפט השתכנע כי אין באלה כדי לבטל את הסכנה הנשקפת מהעורר.

לא נעלמה מעיני העובדה, שלפחות מכתב האישום עולה כי העורר חזר לבצע עבירות לאחר ששוחרר בערובה בחודש מאי 2001. אך נדמה שגם במצב זה נכון יהיה להעדיף את שחרורו לחלופת מעצר, במיוחד לנוכח העובדה שאשתו סובלת ממחלה קשה והיא זקוקה לליווי לצורך קבלתם של טיפולים רפואיים בבית-חולים. עם זאת, ולנוכח מה שנראה בשלב זה כחזרתו של העורר לבצע עבירות בעת שהוא מהלך חופשי, נראה כי יש להתנות את שחרורו בתנאים חריגים, וכך בדעתי לעשות.

לסיכום, אני מקבל את הערר ומורה על שחרור העורר ממעצרו, ובלבד שימלא אחר תנאים אלה:

א.הוא ימצא במעצר בית מוחלט, ובכל שעות היממה, בבית אחיו פואז מסרי. העורר יהיה רשאי לצאת משם רק על מנת להיפגש עם סניגורו לצורך הכנת ההגנה בתיק זה, וכן על מנת ללוות את אשתו לבית חולים, אם תהיה בידה הזמנה להגיע לשם.

ב.העורר יפקיד ערבות עצמית בסך של 250,000 ש"ח, וערבות צד ג' בסכום דומה.

ג.העורר יוסיף ויפקיד בקופת בית המשפט, במזומן או בערבות בנקאית צמודה ולא מוגבלת בזמן, סכום של 300,000 ש"ח.

ד.יוצא צו לעיכוב יציאת העורר מהארץ, ואם יש בידו דרכון ישראלי או אחר, עליו להפקידו בידי משטרת ישראל.

ה.נאסר על העורר לקיים מגע ישיר או עקיף עם עדי התביעה.