בש"פ 8852/02 סלאח דיאב נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה בגין שתי עבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) + (ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן – "חוק העונשין" או "החוק"), נסיון למעשה סדום עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק ובנסיון הדחת קטין לסמים מסוכנים עבירה לפי סעיף 21(א)(1) + (3) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. על-פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 18.8.02 הכירו שתי קטינות שעבדו כמלצריות בפאב בחיפה (להלן: א.ג. ו-א.ט.) את העורר וחברו. הארבעה נסעו ברכב של העורר למסעדה בטמרה, שם הציעו להם העורר וחברו לעבוד כמלצריות. במהלך הנסיעה הציע העורר לקטינות להשתמש בכדורי אקסטזי, אך הקטינות סרבו. לאחר שהארבעה שהו במסעדה החליטו העורר וחברו לקחת את הקטינות ליער סמוך, וזאת למרות התנגדותן. כשהגיעו ליער עצר העורר את הרכב, והוציא את א.ג. מהרכב בניגוד לרצונה, וביקש ממנה לרקוד עמו, אך היא סרבה. לאחר מכן, ניגש העורר לקטינה וביקש ממנה ללכת עמו הצידה, והחל למשוך אותה, אך היא התנגדה והעלתה תירוצים שונים. העורר תפס את א.ג., הרים אותה בזרועותיו ונשא אותה מרחק של עשרות מטרים לתוך היער. בהגיעו למעבה היער, הורה לה העורר לפשוט את מכנסיה, ומשזו סרבה פשט את מכנסיה בכוח. הקטינה בכתה וביקשה שיניח לה לנפשה, אך העורר התעלם מתחנוניה ואנס אותה. כן ניסה לבצע בה מעשה סדום. לאחר מכן חזר העורר לכיוון הרכב, ניגש לקטינה א.ט. ואחז בה בכוח. אף הקטינה התחננה שיניח לה לנפשה, אך העורר לא שעה להפצרותיה ובעל אותה בניגוד לרצונה. עוד נטען בכתב האישום כי כעבור מספר ימים פנה העורר לא.ט., התנצל בפניה על מעשיו ובתיווכו של בעל הפאב שילם לה סכום כסף לפצותה עבור הבגדים שנקרעו במהלך המעשים האמורים. מספר ימים לאחר האירוע הגישו המתלוננות את תלונתן. משנעצר, הכחיש העורר את המיוחס לו. גרסתו היא שעם המתלוננת א.ג. כלל לא קיים יחסי מין ואילו המתלוננת א.ט. קיימה עמו יחסי מין בהסכמה.

עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בבקשה זו צויין כי קיים חשש כבד וממשי לשיבוש הליכים, שכן אחת המתלוננות הוטרדה טלפונית וקיבלה מספר שיחות איום מגורמים לא ידועים, ולכן חזרה בה מתלונתה. בית המשפט המחוזי (השופט י' כהן) קיבל את בקשת המדינה ועצר את העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית המשפט כי יש בידי המדינה ראיות לכאורה שיש בכוחן להוכיח את העובדות המפורטות בכתב האישום. עוד קבע שאין בפירכות השונות בראיות עליהן הצביע בא-כוח העורר כדי לאיין את ערכן הלכאורי של הראיות שנאספו. כן קבע שקיימות שתי עילות להורות על מעצרו של העורר, האחת, מסוכנותו של העורר הנלמדת מעצם המעשים שבהם הוא מואשם, והשניה, שמחומר הראיות עולה שהמתלוננות היו נתונות ללחצים שונים, וכן שבשלב מסוים שולם להן סכום של 100 דולר כדי לקנות את שתיקתן. על החלטה זו הוגש הערר המונח בפניי.

בא-כוח העורר טען בפניי כי קיימות ראיות שיש בכוחן לסתור את הראיות הלכאוריות שבידי המאשימה, וכי קיימות בחומר ראיות המחזקות את גרסת העורר. הוא היפנה לחזרתה של א.ט. מתלונתה בהודעתה במשטרה מיום 9.9.02 שם אישרה את גרסת העורר, לפיה יחסי המין קוימו בהסכמה. כן הצביע על ידיעה מודיעינית המצויה בחומר הראיות וממנה עולה כי א.ט. קיימה עם העורר יחסי מין בהסכמה.

עוד העלה בא-כוח העורר טענות פרטניות שונות כשהוא מבקש ללמוד מסתירות לכאוריות בראיות, תוך הפנייה להודעותיהן של אמהות המתלוננות והשוואתן לראיות החפציות והאמרות האחרות בתיק המשטרה.

לא מצאתי כי יש בכל טענותיו של בא-כוח העורר כדי לערער את התשתית הראייתית הלכאורית שבידי התביעה. יצוין, כי לידיעה המודיעינית שבא-כוח העורר הצביע עליה, אין על פניה ערך משמעותי, שכן מוסר הידיעה נחקר ואין בהודעתו כדי לפגוע בגרסתה הלכאורית של המאשימה. עם זאת הפניתי תשומת לבה של באת-כוח המדינה, כי על המשטרה לחקור את האנשים הנזכרים באותה ידיעה.

אוסיף עוד כי מחומר הראיות עולה כי עדת התביעה א.ט. היתה נתונה ללחצים ואיומים והיה אף ניסיון של העורר לבדות ראיות לחיזוק גרסתו בקשר ליחסיו עמה. ניכר כי המתלוננת חוששת מאד מהעדות נגד העורר. כמו כן עולה גם מההודעות שמסרו א.ג. ואמה כי היא שרויה בפחד עקב הגשת התלונה והצורך להעיד.

בנסיבות אלה צדק בית המשפט קמא בקבעו כי קמה עילת מעצר נגד העורר הן מהטעם שמעשי האינוס המיוחסים לו מצביעים על מסוכנות והן בשל החשש לשיבוש הליכי משפט.

נוכח כל אלה אין בכוחה של חלופה להשיג את תכלית המעצר ודין הערר להידחות.

אשר על כן, הערר נדחה.