בש"פ 8856/09 עזיז מרדכייב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי באר-שבע, מיום 12.10.2009, בה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום מיום 10.9.2009, לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שלוש עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של הפרת צו הגנה, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין; ועבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק הבזק, התשמ"ב-1982 (פ 2712/09).

לפי הנטען בכתב האישום, בשעה שהעורר ריצה עונש של 17 חודשי מאסר בפועל איים בשלושה מקרים בפגיעה שלא כדין בגופה של גרושתו, בעת שיחות עם עובדות סוציאליות, וכן השאיר לה הודעה בטלפון חרף העובדה שנאסר עליו על ידי בית הדין הרבני להטרידה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 7099/09).

במהלך הדיון בפני בית משפט השלום הסכים בא כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה לגבי העבירה של איומים ולכך שהדבר מקים עילת מסוכנות סטטוטורית למעצרו של העורר, אך ביקש לשחררו לחלופת מעצר. בהמשך הדיונים הביע העורר עצמו מספר פעמים את עמדתו לפיה אין הוא מעוניין להשתחרר לחלופת מעצר ואין הוא מעוניין כי ייערך בעניינו תסקיר, וכי הוא עומד על כך שישוחרר שחרור מלא. בית המשפט שב ושכנע את העורר לחזור בו מעמדתו, ובהמשך אף בחן את החלופות שהוצעו לבסוף.

ביום 10.9.2009 קיבל בית משפט השלום (כבוד השופט ג' אמוראי) את הבקשה והאריך את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. בית המשפט קבע כי לאור עברו הפלילי של העורר יש להעריך את מסוכנותו כגבוהה ואין מנוס מדחיית החלופות שהוצעו.

על החלטתו של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ב"ש 21832/09).

ביום 12.10.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' סלוטקי) את הערר, בקבעו כי קיימת תשתית ראייתית מוצקה ביחס לשני איומים אותם השמיע העורר בפני עובדת סוציאלית כנגד גרושתו, וכי רמת מסוכנותו הגבוהה של העורר אינה ניתנת לאיון על ידי חלופת מעצר.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העורר, הגם שהסכים לגביו קיומה של עילת מעצר הרי שלנוכח עוצמת הראיות הפחותה יש לשחררו לחלופת מעצר. לטענתו, הראיות אינן מצביעות על כך שאיים על גרושתו, אלא רק על כך שהביע כעס כלפי המערכת וכלפי משפחתו.

מנגד, סומכת המשיבה את ידה על ההחלטות שניתנו בעניינו של העורר, ומוסיפה כי עברו הפלילי של העורר מלמד על מידת מסוכנותו הרבה.

לאחר עיון בערר ובנימוקיו ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לפניי, שוכנעתי כי דין הערר להידחות.

כאמור העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה כנגדו ועל קיומה של עילה סטטוטורית למעצרו בשל מסוכנותו. השאלה היחידה היא האם עוצמתן של הראיות פחותה היא והאם יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. עברו הפלילי של העורר רצוף בעבירות, ובהן אף עבירות אלימות ואיומים, בין היתר כנגד גרושתו. בנוסף, הראיות כנגדו מצביעות כי לכאורה איים כי ינקום בגרושתו ויירגע "רק כשיגיע למאסר עולם בגללה", וכי גם כאשר הועמד על משמעות מילותיו חזר במועד נוסף על איומיו. בנסיבות אלו, ולנוכח העובדה שהעורר עמד בסירובו שלא ייערך בעניינו תסקיר מטעם שירות המבחן, לא ניתן לומר כי יש בחלופת המעצר שנבחנה כדי לאיין את מסוכנותו.

אשר על כן, הערר נדחה.