בש"פ 8858/09חסן אבו סריחאן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 15.10.2009 (ב"ש 21999/09), בגדרה נתקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע מיום 13.10.2009 (ב"ש 7160/09), לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

כתב האישום שהוגש כנגד העורר לבית משפט השלום בבאר שבע (פ 2721/09), ייחס לו עבירה של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של גניבה, לפי סעיפים 383 ו-384 לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום, העורר פרץ לדירה ביישוב עומר באמצעות עקירת סורגים בחלון וגנב חפצים יקרי ערך ותכשיטים. בכסף שהרוויח ממכירת הרכוש הגנוב, קנה העורר סמים. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 7160/09).

בשל טיב העבירות המיוחסות לעורר ועברו הפלילי, קבע בית משפט השלום ביום 29.9.2009 (כבוד השופט א' בן דור ), כי קמה כנגדו עילת מעצר של מסוכנות.

בעניינו של העורר הוכנו שני תסקירי מעצר. בתסקיר הראשון מיום 7.9.2009 התייחס שירות המבחן לחשש מפני ביצוע חוזר של העבירות. ואולם בתסקיר הבא מיום 12.10.2009, נמצאה לעורר חלופת מעצר מתאימה בבית אביו, עימו חידש הלה לאחרונה את הקשרים.

נוכח זאת, בהחלטה מיום 13.10.2009, שחרר בית משפט השלום את העורר לחלופת מעצר כאמור, בתנאים מגבילים. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי.

בהחלטה מיום 15.10.2009, הפך בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ו' מרוז ) את הכרעת בית משפט השלום והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. בית המשפט העיר, כי שירות המבחן התרשם מרמת מסוכנות גבוהה אצל העורר והתייחס לעברו הפלילי העשיר. נוכח הספקות שהועלו לגבי יכולתו של האב להציב גבולות עבור העורר בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, כי אין בחלופה המוצעת, כדי להפיג את מסוכנותו.

מכאן הערר שלפניי, בגדרו טוען באת כוח העורר, כי שירות המבחן לא הצביע על רמת מסוכנות גבוהה אצל העורר ובשל כך ראוי היה לאמץ את ההמלצה לשחררו. עוד מציינת היא, כי העבירות המיוחסות לעורר אינן מן החמורות ומדגישה, כי אביו מלווה אותו מתחילת מעצרו וכי הוא מסוגל לספק עבורו פיקוח אמין ומציב גבולות.

מנגד, סמכה באת כוח המשיבה בדיון לפניי, את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי וביקשה להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים.

לאחר עיון בערר ושמיעת טענות הצדדים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל.

אין מחלוקת בין הצדדים לגבי קיומן של ראיות לכאורה ועילה למעצרו של העורר. השאלה העומדת לדיון כאן, נוגעת אך ורק ליישומו של סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, לגבי השגת מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופה.

שירות המבחן התייחס לסכנה הנשקפת מן העורר לביטחון הציבור. בתסקיר הראשון מיום 7.9.2009, נלקחו בחשבון לא רק מאפייני אישיותו, כי אם גם הרשעותיו הקודמות בפלילים. ואולם, בניגוד לאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, קצינת המבחן לא התייחסה לרמת מסוכנות גבוהה, כי אם ל"רמת סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות" בלבד. התרשמותה של קצינת המבחן מיכולתו של אבי העורר להוות דמות סמכותית עבורו ומן האחריות שגילה לגבי הפיקוח, הביאה אותה להמליץ בתסקיר המבחן השני מיום 12.10.2009, לשחרר את העורר לחלופת מעצר בביתו.

שירות המבחן לקח בחשבון השיקולים הן את קיומו של הסיכון להישנות העבירות, הן את עברו הפלילי של העורר והן את העובדה שהוא סיים לרצות עונש מאסר בפועל זמן קצר לפני המעצר הנוכחי. עם זאת, עמדתו הייתה, כי בחלופה המוצעת יש כדי לצמצם את רמת הסכנה הנשקפת מן העורר.

נוכח האמור לעיל ובהיעדר שיקולים אחרים לגבי רמת המסוכנות של העורר בהחלטת בית המשפט המחוזי, יש לקבל את טיעוני בא כוח העורר באשר ליעילותה של חלופת המעצר באיון החשש לפגיעה בביטחון הציבור. העורר ישוחרר אם כן לחלופת המעצר בבית אביו, כפי שהוצע בתסקיר שירות המבחן והוחלט בבית משפט השלום.

עם זאת, לאור עברו הפלילי העשיר של העורר ונוכח המאסר על תנאי אשר תלוי ועומד כנגדו בגין ביצוע עבירת התפרצות קודמת בשנת 2008, אני מוצא לנכון להעלות את גובה סכום ההפקדה אותו חויב העורר להפקיד לשם הבטחת תנאי מעצרו, מ-3,000 ש"ח ל-10,000 ש"ח.

אשר על כן, העורר ישוחרר לחלופת מעצר בבית אביו, הכל כמפורט בסעיף 11 להחלטתו של בית משפט השלום בבאר שבע מיום 13.10.2009 בב"ש 7160/09, למעט גובה ההפקדה בסעיף 11.ד. להחלטה – אשר יעמוד על 10,000 ש"ח ואשר יופקד תוך 7 ימים מהיום.