בש"פ 8859/02 סלימאן מליחאת נ. מדינת ישראל

לבית המשפט המחוזי בירושלים הוגש כתב אישום נגד העורר ושני נאשמים נוספים. כתב האישום ייחס לנאשמים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, חטיפה לשם כליאה וכליאת שווא. על פי הנטען בכתב האישום העורר יחד עם האחרים הכירו במסגרת עבודתם כשומרים באתרי בנייה ברכס רמות בירושלים את המתלונן, שהיה אף הוא שומר במקום. אחד משותפיו של העורר (להלן: נאשם 1) פנה אל המתלונן בהצעה לגנוב טרקטור מהאתר, ובתמורה הציע לו סכום של 10,000 ₪. לנאשם 1 נודע כי המתלונן סיפר על הצעתו למשטרה, והוא החליט לנקום בו על כך. לפיכך, צרף אליו הנאשם 1 את העורר ואת הנאשם הנוסף והחבורה הגיעה לאתר בו עבד המתלונן. נאשם 1 ביחד עם העורר עלו על גג של קונטיינר עליו ישן המתלונן באותה עת, הכו את המתלונן בפניו, בראשו, השליכוהו לקרקע ובעודו על הקרקע הכו אותו במוט ברזל. לאחר מכן קשרו את

המתלונן הכניסו אותו לרכב כשהוא כפות ברגליו והחלו בנסיעה. במהלך הנסיעה ניסה המתלונן להימלט מחוטפיו אך נכשל וכתוצאה מכך נשאר המתלונן כשפלג גופו העליון בתוך הרכב ורגליו נגררות על הכביש, כשנאשם 1 נוסע במהירות והעורר ושותפו אוחזים במתלונן.

לאחר הגיעם לאתר בו עבדו העורר והנאשם הנוסף, הורידו הנאשמים את המתלונן מהרכב, והעורר ונאשם 1 שוב היכוהו. למתלונן נגרמו חבלות חמורות הן מהגרירה על הכביש והן מהמכות, והוא הושאר כפות ופצוע באתר אליו הובא.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של השלושה עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (השופט ע' חבש) הורה על מעצרם בקבעו כי מסוכנותם של הנאשמים רבה ולאחר קבלת תסקיר מעצר אף קבע כי אין חלופה מתאימה שיש בה כדי להשיג את מטרת המעצר. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. בטיעוניו בערר טען הסניגור המלומד כי עדותו של המתלונן הושמעה כעדות מוקדמת ועולה ממנה כי הרוח החיה במעשה העבירה היה הנאשם 1, ואילו חלקו של העורר הוא קטן ואינו מלמד על מסוכנות. באת-כוח המדינה מצידה לא חלקה על כך שנאשם 1 היה היוזם והרוח החיה במסע הנקמה שערכו השלושה במתלונן. עם זאת הצביעה על כך שדי במעשים אשר העורר הודה בביצועם כדי להצדיק את מעצרו, עוד ציינה כי עדותו המוקדמת של המתלונן נשמעה בבית המשפט על-פי בקשת התביעה, עקב איומים על חייו של המתלונן אשר גרמו לחששו מפני מתן עדות.

מעיון בכתב האישום ובהודעתו של העורר במשטרה אכן עולה כי העורר היה מעורב במעשים החמורים שבוצעו כלפי המתלונן. אף כי נאשם 1 הוא שיזם את מעשי האלימות והחטיפה, הרי שדי בהשתתפותו הפעילה של העורר במעשים בכל שלביהם כדי להצדיק את המסקנה כי נשקפת ממנו מסוכנות. אשר לחלופת המעצר, מוכנה אני להניח כי צודק הסניגור בטענתו כי אי הבנה בלבד גרמה לכך ששירות המבחן התרשם שאשתו של

העורר אינה מוכנה כי העורר ישהה בתנאי חלופה בבית אביה, וכי משפחתו אכן מעוניינת בשחרורו ממעצר, ומוכנה לפקח עליו. אולם נוכח מעשי האלימות החמורים שהעורר נטל בהם חלק, איני סבורה כי יש בחלופת המעצר כדי לענות על תכלית המעצר.

אשר על כן הערר נדחה.