בש"פ 8873/20 איגור סוחנין נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של שני העוררים עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדם (מ"ת 14553-11-20, כב' השופט א' משניות ). כתב האישום שהוגש נגד העוררים מייחס להם ולשני נאשמים נוספים עבירות בנשק, ולעוררים אף מיוחסת עבירה של שיבוש מהלכי משפט. שני הנאשמים הנוספים, שנעצרו עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדם בהסכמה, הם נאשמים 1 ו-2 בכתב האישום, ואילו העוררים 1 ו-2 בהליך זה הם נאשמים 3 ו-4 בכתב האישום, בהתאמה.

לפי המתואר בכתב האישום, הנאשמים קשרו קשר לקבל לידיהם רובה תת מקלע. לצורך כך התקשר נאשם 1 לנהג מונית ותיאם איתו נסיעה בשעת לילה מרחובות לבאר שבע. ארבעת הנאשמים נפגשו עם הנהג בלילה, ונאשם 2 עבר לשבת במונית. יתר הנאשמים נסעו אחרי המונית ברכבם, כשנאשם 3 (הוא עורר 1) נוהג ברכב. תוך כדי הנסיעה היה נאשם 1 בקשר טלפוני עם נהג המונית. במהלך הדרך אף עקפה מכונית הנאשמים את המונית ונאשם 1 הורה לנהגהּ לנסוע אחרי רכב הנאשמים. במהלך הנסיעה עצרו המונית ורכבם של הנאשמים בשולי כביש, ואל המונית ניגש אדם שהכניס לתוכה תיק גב שבו חפץ דמוי רובה סער מפורק לחלקים ומחסנית ריקה. המונית ורכבם של הנאשמים החלו לנסוע בחזרה לכיוון צפון, ובשלב מסוים – בערך בשעה 01:15 בלילה – נעצרו במחסום משטרתי. כאשר רכבם של הנאשמים הגיע אל המחסום, נאשמים 3 ו-4 השליכו מהרכב את הטלפון הנייד ששימש את נאשם 1 כדי לשוחח עם נהג המונית.

2.

בטענותיו הדגיש הסנגור את מה שאין בכתב האישום ובראיות. כדי למקד את הערר ואת ההכרעה בו, נפנה ל"יש". לשם כך יש להתייחס לשתי שאלות. ראשית , האם יש ראיות לכאורה לשם הוכחת האמור בכתב האישום. שנית , וזה לב העניין במסגרת ערר זה – האם עובדות כתב האישום שהוכחו לכאורה, די בהן כדי לבסס את העבירות שמיוחסות לעוררים מנקודת המבט של מעצר עד לתום ההליכים. נפתח בשאלה הראשונה – האם הוכחו לכאורה העובדות שביסוד כתב האישום.

הסנגור הציג קשיים שונים שמתעוררים, לשיטתו, ביחס לשאלה האם אחד מן העוררים או שניהם זרקו את הטלפון הנייד מחלון הרכב. ברם, בית המשפט המחוזי היה נכון להניח כי אין די ראיות לכך שהעוררים או אחד מהם זרקו את הטלפון, וקבע כי למרות זאת יש להורות על מעצרם עד לתום ההליכים נגדם. לפיכך אין במסגרת ההליך הנוכחי נפקות לטענות הסנגור, שכן החלטת המעצר הייתה נכונה להניח שהוא צודק בהקשר זה. כמובן, טענות הצדדים בעניין שמורות להם במסגרת ההליך העיקרי, והעיקר כעת הוא בכך שנתון זה לא היה חלק מהבסיס להחלטת המעצר. שנית, הסנגור טען כי הגם ששני העוררים היו ברכב שנסע בסמוך למונית בעת שהגיע למחסום המשטרתי, אין תשתית ראייתית מספיקה כדי לקבוע כי הם, או לכל הפחות אחד מהם (עורר 2), היו ברכב במהלך כל השתלשלות העניינים. לפי קו זה, יתכן שאחד העוררים או שניהם נאספו במהלך הנסיעה, ואף לאחר העצירה שבה נאסף התיק עם הנשק. ואולם בהקשר זה נחה דעתי כי יש ראיות לכאורה לכך שהעוררים היו ברכב כמפורט בכתב האישום, וזאת בשים לב לנתונים הבאים: שעת הנסיעה המאוחרת, המסלול המתואר של המונית, היותם של שני העוררים על הרכב בעת הגעתו למחסום המשטרתי, והעדר טענה – כללית או קונקרטית – מצד מי מן הנאשמים בדבר עצירה במהלך הנסיעה לשם הורדת או העלאת נוסעים. נקודת המוצא היא אפוא כי הוכח לכאורה שהעוררים היו ברכב במהלך נסיעתו כפי שמתואר בכתב האישום.

ומכאן לשאלה השנייה והמרכזית – האם נסיבות כתב האישום שהוכחו לכאורה מבססות את העבירה של קשירת קשר לקבלת הנשק. בעניין זה יש להזכיר כי קיימות ראיות לכאורה לקשירת הקשר לקבלת הנשק של הנאשמים האחרים, שהסכימו למעצרם עד לתום ההליכים, וקשר זה כלל גם את הנסיעה הלילית שבה השתתפו העוררים. לכך מצטרפת העובדה, שהוכחה כאמור לכאורה, שהנסיעה שאליה הצטרפו העוררים הייתה במסלול לא שגרתי, במהלכה עקף רכבם של הנאשמים את המונית תוך מתן הוראות לעקוב אחריו, נעשתה עצירה בשולי הדרך במקום שאינו מיושב, הכנסת תרמיל עם נשק למונית באמצע הדרך בידי אדם שהגיע לפגוש את המונית ברגל, והסתובבות המונית ורכבם של הנאשמים בחזרה לרחובות מבלי שהגיעו לבאר שבע. ניתן לומר כי הנסיבות והמעורבות של העוררים אינה תמימה ומעלה חשד. לכך יש להוסיף העדר כל הסבר מצידם למעשים שנעשו לכאורה. בנסיבות אלה, עצם הנסיעה הלילית שהסתיימה באיסוף הנשק מבססת את החשד, לכאורה, והעוררים לא הציגו כל הסבר "כשר" לנסיעתם. אכן, זכותם של העוררים לשמור על שתיקה במהלך החקירה, אך יש לכך משקל אל מול "גרעין" הסיפור שבו היו מעורבים.

לסיכום, יש ראיות לכאורה למעורבותם של העוררים בקשירת הקשר, אף כי המקרה אינו מובהק. כמובן, המבחן לקביעת ראיות לכאורה על יסוד ראיות נסיבתיות אינו המבחן שנדרש בשלב הכרעת הדין, שם יש לדרוש כי הראיות הנסיבתיות יובילו רק למסקנה סבירה אחת, שלפיה יש להרשיע את הנאשם. במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים, לעומת זאת, יש להוכיח כי יש סיכוי סביר להרשעת הנאשם לפי הראיות לכאורה שהוצגו. ודוקו, הקביעה כי יש ראיות לכאורה ועילת מעצר אינה מובילה מיניה וביה למסקנה כי יש להורות על מעצר עד לתום ההליכים. יש להוסיף ולבחון גם את קיומה של חלופה מעצר, וגם בהקשר זה טען הסנגור כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. לכך נפנה כעת.

3.

בסיום החלטתו התייחס בית המשפט המחוזי להרשעות הקודמות של העוררים ולמסוכנות שעולה מהסיפור. ואולם נראה שההחלטה חסרה. בית המשפט קבע כי ישנן ראיות לכאורה, ולאחר מכן עבר לשאלת המסוכנות והחלופה, מבלי להידרש פעם נוספת לסוגיית הראיות לכאורה, ובפרט לעוצמתן. ואולם, יש שלוש אמות מידה בבקשה מעין זו: קיום ראיות לכאורה, קיום עילת מעצר והעדרה של חלופה אחרת להשגת מטרת המעצר עד תום ההליכים. סדר הדברים חשוב, אך עדיין אין פירוש הדבר כי משנקבע קיומן של ראיות לכאורה, כפי שסבר בית המשפט המחוזי, תם הדיון בסוגיית הראיות. אכן, לו בית המשפט היה קובע כי אין ראיות לכאורה, לא ניתן היה לעצור את העוררים, אך ההפך אינו נכון. כאן, לנוכח המורכבות שקיימת ביחס לסוגיית הראיות לכאורה, היה על בית המשפט לנמק איך הנתון של עצמת הראיות לכאורה משתלב בדיון שנערך בסוגיית קיומה של חלופה. במילים אחרות, סוגיית קיומן של ראיות לכאורה אינה בגדר סוף פסוק, אלא יש לשקלל את עצמת הראיות אל מול מידת המסוכנות והתאמת החלופה. ואולם, בית המשפט המחוזי לא נדרש באופן מלא למכלול השיקולים שיש להידרש אליהם בבקשה מעין זו על נסיבותיה הקונקרטיות. הסנגור אף התייחס לשאלה נוספת: גם בהנחה שהעוררים עברו עבירה, יש לתת את הדעת לטיב המדויק של קשירת הקשר וסוג עבירת נשק.

4.

סוף דבר, ומן הנימוקים שפורטו, הערר מתקבל באופן הבא: הנני מורה להעביר החלטה זו לבית המשפט קמא על מנת שישמע טענות מטעם באי כוח הצדדים בסוגיות שהוזכרו, ולאחר מכן יתן החלטתו בשאלה האם לאשר את המשך מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים. זאת, תוך התייחסות לעוצמת הראיות לכאורה ולחלופה הקונקרטית שהוצעה. כמובן, אין בהחלטה זו משום הבעת עמדה. עוד יובהר כי כל החלטה תהיה כפופה לביקורת ערעורית. דעתי היא כי בשלב זה, בטרם מוצו טענות העוררים, ראוי כי בית המשפט המחוזי ישלים את המלאכה כאמור לעיל.