בש"פ 8888/14 פלוני נ. מדינת ישראל

מונח לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (מ"ת 27140-12-14, כב' השופט ר' וינוגרד ), בגדרה הורה בית המשפט על שחרור העורר בתנאי מעצר בית עד למתן תסקיר מעצר. לטענתו, עוצמת הראיות הנמוכה מחייבת את שחרורו ללא תנאי, למעט תנאי של הבטחת התייצבות.

1.

כנגד העורר, יליד 1984, הוגש כתב אישום המייחס לו מספר עבירות מין חמורות. על פי המתואר בכתב האישום, במהלך השנים 2007-2006 ביצע מספר מעשי סדום במתלוננת – בת דודתו, ילידת שנת 2000. המעשים אירעו בעת שהמתלוננת הגיע לבקר בביתו. העורר היה מכניס אותה לחדרו, משכיב אותה על בטנה ומחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. בגין מעשים אלה הואשם בביצוע של לפחות חמש עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 351(א) בצירוף סעיפים 347(ב) ו-345(ב)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

לצד הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. הראיות לכאורה מתבססות בעיקרן על שתי הודעות שמסרה המתלוננת במשטרה, עימות שנערך בינה לבין העורר ואמירותיה לבני משפחתה. בית המשפט המחוזי קבע כי "אף אם ניתן לקבוע בדוחק רב שקיימות ראיות לכאורה, הרי שמדובר בראיות בסף התחתון האפשרי". בהמשך לכך נקבע כי המסוכנות עולה מן המעשים עצמם. על רקע מכלול הנתונים, הורה בית המשפט על מעצר בית עם "חלונות אוורור בכל יום", עד למתן תסקיר מעצר, שלאחריו יוכרע גורל בקשת המעצר שהגישה המדינה. הדיון, לאחר הגשת התסקיר, נקבע ליום 22.1.2015. מכאן הערר שלפני.

טענת הסנגור מבוססת על חולשתן של הראיות לכאורה. הוא סומך את ידו על קביעותיו של בית המשפט קמא באשר לטיב ועוצמת הראיות, אך חולק על כך שניתן להורות על מעצר בית על בסיסן. לטענתו, הגבלת חופש התנועה של העורר אינה יכולה להתבסס על תשתית ראייתית כה חלשה. מנגד טען בא-כוח המדינה בדיון שנערך לפני כי על אף החולשה הקיימת בראיות, אין הן מצויות ברף התחתון הדרוש. מכל מקום, די בהן בכדי להורות על מעצר בית בתנאים שנקבעו. זאת, שכן למעשה בכל הגרסאות שמסרה המתלוננת נאמר שבוצעו בה מעשים מגונים באופן כזה או אחר. גם אם ישנן סתירות מסוימות בפרטים, אין בכך כדי לקבוע כבר בשלב הנוכחי כי אין מדובר בראיות לכאורה ברף הדרוש.

2.

הסוגיה המשפטית תלויית הקשר, אשר תוחם את היקף הבירור. בענייננו עסקינן בתנאי-שחרור ביניים, עד לקבלת תסקיר. בהתחשב בנסיבות, לרבות המועד הבא הקבוע לדיון, עולה כי רק אם אין ראיות לכאורה יהא מקום להתערב בתנאים שנקבעו. זהו הקו שאימץ הסנגור. מכאן עולה שבהתקיים התנאי של ראיות לכאורה, אין מקום להתערבות.

בסוגיית הראיות קבע בית משפט קמא כי אלה ישנן בנמצא, אך ברף הנמוך. מבלי לקבוע עמדה בדבר מיקום הראיות על הסקאלה, לענייננו די בדילוג מעל למשוכה של ראיות לכאורה. על מנת להכריע בבקשה, עיינתי בהודעות המתלוננת ובעימות שנערך בינה לבין העורר. הואיל והבקשה למעצר עד לסיום ההליכים טרם הוכרעה, ולא נקבעו תנאי שחרור סופיים, אסתפק באמירה שדעתי כדעת בית המשפט המחוזי – התביעה עמדה במבחן של ראיות לכאורה. מסקנה זו נובעת מבחינת הודעתה הראשונה של המתלוננת; האמירה המפורשת בדבר ביצוע עבירת מין; טיב השינוי הנטען בגרסאות, שהמשותף להן ביצוע עבירת מין על ידי העורר; ואופי עדות המתלוננת, המתייחסת לתקופה שבה הייתה צעירה. יש בכל אלה, גם בהנתן קו הטענות שהעלה הסנגור, לעבור את הרף הראייתי הנדרש. ונדגיש כי העורר נהנה מחזקת החפות.

לנוכח המסקנה דלעיל, דין הערר להידחות.