בש"פ 8892/03 גולן לחיאני נ. מדינת ישראל

העורר הורשע על-ידי בית-המשפט המחוזי, לאחר שמיעת ראיות, בהחזקת סם מסוכן ובסיוע להחזקת סם מסוכן מסוג אקסטזי. על-פי ממצאי ההרשעה, היה העורר מעורב ביחד עם אחרים בהחזקה ובסיוע להחזקה של יותר מ-1.5 מיליון טבליות סם שיובאו לישראל מבלגיה בשני משלוחים. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המאשימה לעצור את העורר עד לתום בירור המשפט. בקשה זו נדונה לפני כבוד השופט סטרשנוב . בהחלטה מיום 16.7.02 קבע השופט כי בראיות המצויות בידי התביעה אין עיגון מספיק להאשמתו של העורר בעבירות שיוחסו לו. מטעם זה הורה בית-המשפט לשחרר את העורר בערובה. עם מתן הכרעת-הדין המרשיעה הגישה התביעה לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בצידקת שחרורו של העורר. בקשה זו נתבררה לפני כבוד השופט קרא , שלפניו התברר גם המשפט גופו. בית-המשפט קיבל את בקשת התביעה והורה לעצור את העורר על אתר. כנגד החלטה זו מופנה הערר שלפניי.

בקשת התביעה לעיון חוזר נסמכה על שתי טענות עיקריות, אשר נתקבלו על-ידי בית-המשפט: האחת, שעם הרשעתו בדין של העורר בעבירות החמורות שיוחסו לו שוב אין עומדת לו חזקת החפות מאשמה שהנחתה את בית-המשפט בהחלטתו המקורית. והשנייה, כי במקרהו של העורר יש יסוד סביר לחשש שאם לא ייעצר עלול הוא להימלט מן הדין. בעררו כפר הסניגור בצדקת הנימוקים שעל יסודם החליט בית-המשפט לקבל את בקשת המדינה לעיון חוזר. לדידו, העורר הוכיח בהתנהגותו לאורך המשפט כי הוא חותר לבירור עניינו לגופו. הוא התייצב לכל הדיונים ולא הפר במאומה את תנאי השחרור בערובה. בכך שהורשע בדין, טוען הסניגור, אין כדי להצדיק את מעצרו, אלא יש להניח לו להתייצב לדיון בנושא ענישתו כשהוא משוחרר בערובה. הסניגור כופר גם בטענת התביעה, בדבר הצורך לעצור את העורר כדי למנוע את הימלטותו מהדין.

דין הערר להידחות. אין ספק שעם הרשעתו בדין של העורר השתנתה המציאות המשפטית שהתקיימה בזמן הגשת כתב-האישום נגדו. לעת ההיא, כאמור, סבר בית-המשפט כי הראיות שעליהן התבססה האשמתו אינן מספיקות להצדקת מעצרו עד תום ההליכים. בדיעבד, משהורשע בדין, יש לכאורה יסוד לחלוק על צדקת המסקנה הראשונית. בכפוף לזכותו של העורר להעמיד את צדקת הרשעתו בדין לביקורתה של ערכאת הערעור, חזקה לעת הזאת היא כי לא בכדי האשימה אותו התביעה בעבירות האמורות. לפנים מן הצורך, ואף שההליך שלפניי הוא ערר על החלטת מעצר ולא בקשה לעיכוב ביצועו של גזר-דין, עיינתי בעיקרי הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי, ככל שזו מתייחסת לעורר. לפחות על פני הדברים נראה כי הרשעת העורר בעבירות שיוחסו לו עוגנה במשפט בראיות ממשיות.

גם חששה של המאשימה, שאם לא ייעצר העורר עלול הוא להימלט מן הדין, איננו חשש מופרך. ראשית, עוד בשלב החקירה הסתלק העורר מביתו והסתתר מפני המשטרה במשך כשבועיים. בעדותו הסביר העורר, כי פחד להיעצר ועל כן ברח. בצדק אפוא טענה התביעה, כי מי שבעודו חשוד נמלט מפני המשטרה מפחד המעצר, עלול לשוב ולהימלט לאחר שהורשע בדין בעבירות חמורות שבגינן הוא צפוי לעונש מאסר לתקופה לא מבוטלת. לא זו אף זו: לבית-המשפט המחוזי הוגש דו"ח של קצין משטרה המעיד על קיומו של מידע מודיעיני אודות כוונתו של העורר להימלט מישראל. הסניגור העיר כי הדו"ח האמור נושא תאריך 2.6.03; אך לדעתי, הגם שהעורר לא מימש את כוונת ההימלטות עליה העיד הדו"ח עד היום, לא חדל המידע הזה להיות רלוואנטי.

הערר נדחה.