פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
8907/20
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
העורר:
מיכאל סויסה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 20.12.2020 במ"ת 1394-12-20 שניתנה על ידי כבוד
השופטת מ' אילני
תאריך הישיבה:
ח' בטבת התשפ"א
(23.12.2020)
בשם העורר:
עו"ד ארז בר-צבי
בשם המשיבה:
עו"ד נגה בן סידי
החלטה
1.
מונח בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים במ"ת 1394-12-20 מיום 20.12.2020 (כב' השופטת מ' אילני ), בגדרה נדחתה בקשת העורר לאפשר לו לבצע עבודות בליווי ובפיקוח מפקחים בין הימים 20-31.12.2020.
כתב האישום נגד העורר, אשר הוכח לכאורה, מייחס לו ייבוא של צמח ה"איווסקה", צמח משנה תודעה הכולל מרכיבים המוגדרים כסם מסוכן לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, וגורם להשפעות הדומות לאלו של הסם LSD . העורר הואשם בייבוא סם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, ניסיון הספקת סם מסוכן ושיבוש מהלכי משפט.
בהחלטה שניתנה לפני כשבועיים, שוחרר העורר למעצר בית תחת פיקוח עד לקבלת תסקיר מעצר בעניינו בתאריך 5.1.2021. לצד זאת, התיר בית המשפט לעורר לבצע עבודות בבית אחותו הנמצא בשלבי בנייה, למשך עשרה ימים עד לתאריך 18.12.2020; וזאת תחת פיקוח. הערר הנידון נסוב סביב בקשה נוספת לשחרור ממעצר הבית לצורך ביצוע עבודה אחרת, תחת ליווי, בין התאריכים 20-31.12.2020. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט. נפסק כי אין הבקשה הקודמת דומה לבקשה זו, הואיל וזו הראשונה יועדה לביצוע במקום עבודה מגודר ואילו זו השנייה מיועדת לביצוע בחווה המיועדת לאנשים צעירים, בת 15 חדרים ואולם כנסים.
הטענה העיקרית של הסניגור היא בדמות שאלה – מהו הבדל בין שני המקומות העבודה. על פי קו זה, אם העורר שוחרר למקום הראשון, אין סיבה שלא לשחררו למקום החדש נשוא הערר. באת-כוח המדינה תמכה בעמדת בית משפט קמא.
2.
בית המשפט המחוזי אכן הסביר את ההבדל בגישתו לשני מקומות העבודה. באשר לראשון, כאמור, מדובר במקום מגודר השייך למשפחת העורר. באשר לשני, שוהים ונמצאים במקום אנשים שונים. יש לזכור כי בית המשפט קבע כי בשלב הזה, טרם יחליט סופית בבקשה, נכון לקבל תסקיר אשר צפוי להיות מוגש בעוד כשבועיים. בנסיבות אלו, עולה כי בית המשפט המחוזי הפעיל שיקול דעת וערך הבחנה עניינית בין שני המקומות, אשר רלוונטית להחלטותיו. הסניגור סבור כי ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת. ברם, לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית באופן שבו בית משפט קמא הפעיל שיקול דעתו, ויש לזכור כי בית המשפט התרשם מהעורר תוך נכונות לבדוק את העניין בשנית לאחר קבלת התסקיר.
3.
נסכם. בראיית בית המשפט המחוזי, השאיפה שלא להגביל חירות עצור שלא לצורך הצדיקה מתן הזדמנות לעבוד במקרה הראשון, מה שאינו חל לגבי המקרה השני ששם החשש ממסוכנות גובר, לפחות בשלב זה עד לקבלת התסקיר בתקופה הקרובה. עולה, אפוא, כי בית המשפט בחן את הבקשה בצורה עניינית ובאופן שאינו מגלה עילה משפטית להתערבות. הערר נדחה.
ניתנה
היום, ח' בטבת התשפ"א (23.12.2020).
ש ו פ ט