בש"פ 8910/10 מדינת ישראל נ. אולג חזנוב

1.

מונחת לפני בקשה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים מיום 14.12.2010, או עד למתן פסק דין בעניינם בת"פ 23843-03-10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

2.

ביום 14.3.2010 הוגש נגד המשיבים ונגד רומן איסקוב (להלן 'הנאשם הנוסף') כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בכתב האישום מואשמים המשיבים והנאשם הנוסף בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע בהתאם לסעיף 499 (א)(1) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן 'חוק העונשין') ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (מספר עבירות), לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. בנוסף, מואשמים המשיבים בעבירות הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין ובעבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. עוד מואשם הנאשם הנוסף בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין.

לפי המתואר בכתב האישום, במהלך חודש נובמבר 2009 פרץ ויכוח בין משיב 1 לבין חאלד חג'אזי (להלן 'חאלד'), ביניהם הייתה היכרות מוקדמת. לאחר הוויכוח, התקשר משיב 1 לחאלד וביקש להיפגש עמו בפארק בשכונת "נווה זאב" בבאר שבע. חאלד הגיע מלווה באחיו סאמר (להלן 'סאמר') לפארק, שם פגשו במשיב 1 אשר שלף סכין ואיים לדקור את חאלד. הנוכחים במקום הפרידו בין השניים.

בערב ה-17.2.2010 ישבו סאמר וחאלד יחד עם חבריהם מחמוד ורביע ג'ארושי, משה יעקובוב (להלן 'מחמוד', 'רביע' ו'משה' בהתאמה) ואדם נוסף על חומה בשכונת "נווה זאב" בבאר שבע. משיב 1 הגיע למקום, הסתכל על החבורה וירק על הרצפה. אז ניגש לדבר עם משה חברו. בין החבורה התפתח ויכוח במהלכו משך מחמוד בחולצתו של משיב 1. לאחר מכן, עזב משיב 1 את המקום ברכבו. כעבור מספר דקות, טלפן משיב 1 למשה וביקש לשוחח עם חאלד. בשיחה, ביקש משיב 1 מחאלד לבוא לקאנטרי על מנת "לסגור את הסיפור". על פי הנטען בכתב האישום, בשלב מסוים קשר משיב 1 קשר עם משיב 2, הנאשם הנוסף ואחרים לתקוף את חאלד, סאמר וחבריהם, לפצוע אותם ולגרום להם לחבלות חמורות, בכוונה להטיל בהם נכות או מום.

משיב 1 חזר למקום בו ישבו סאמר, חאלד, רביע ומחמוד וביקש מהאחרון שיתלווה אליו. סאמר, חאלד ורביע הלכו בעקבותיהם. אז, החל משיב 1 לקרוא לעבר חבריו קריאות כדי להלהיט את האווירה. משיב 1 החל להכות את מחמוד באמצעות אלת בייסבול. חאלד חילץ את האלה מידיו ואז הותקף על ידי האחרים ונדקר על ידי משיב 2 בגבו. חאלד נפל על צדו בעוד משיב 1 דוקר אותו וזורק עליו אבן. במקביל, דקר משיב 2 את סאמר בחזהו באמצעות סכין. עוד במהלך האירוע תקפו חלק מהאחרים את מחמוד ואת רביע. האירועים פסקו בשל הגעת שוטרים למקום. כתוצאה מהמעשים, מת סאמר מפצעיו וחאלד נפצע פצעי דקירה בחזה ימין ונזקק להכנסת נקז לחזהו.

3.

עם הגשת כתב האישום ביום 14.3.2010 הגישה המבקשת בקשה למעצר המשיבים והנאשם הנוסף עד לתום ההליכים המשפטיים. בבקשה נטען כי בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים ושל הנאשם הנוסף. עוד נטען כי מעשיהם של המשיבים ושל הנאשם הנוסף מלמדים על מסוכנותם הרבה לציבור. במהלך חודש מרץ 2010 דחה בית המשפט המחוזי את הדיון במעצרם של המשיבים מעת לעת, תוך שהוא מורה על עריכת חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של משיב 2. ביום 7.4.2010 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (מ"ת ,23899-03-10 השופטת ט' חיימוביץ') על מעצרו של משיב 1 עד תום ההליכים, נוכח קיומן של ראיות לכאורה נגדו. עוד נקבע כי אין בחלופת מעצר לאיין את מסוכנותו של משיב 1. ערר שהגיש משיב 1 על ההחלטה האמורה לבית משפט זה נדחה ביום 18.4.2010 (בש"פ 2766/10 מפי השופט י' דנציגר). במקביל להארכת מעצרו של משיב 1, נדחה הדיון בעניינו של משיב 2 משום שטרם עבר בדיקה פסיכיאטרית. ביום 17.5.2010 התקבלה חוות הדעת הפסיכיאטרית הנוגעת למשיב 2, בה נקבע כי האחרון כשיר לעמוד לדין. בהחלטה מיום 26.5.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי אין לאפשר למשיב 2 לשהות בחלופת מעצר והורה על מעצרו עד לתום ההליכים.

יצוין כי במשפטם של המשיבים חלו עיכובים רבים עקב הצורך בהשלמת חומרי החקירה והצטברותו של חומר חקירה חדש, שהתקבל תוך כדי ניהולו של התיק.

4.

בבקשה שלפני נטען על ידי המבקשת כי המעשים המיוחסים למשיבים מצביעים על מסוכנות רבה הנשקפת מהם ומתחדדת נוכח עברם הפלילי וגילם הצעיר. נטען כי ההגנה הגישה מענה לכתב האישום ושדיון לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ד -1984 אמור היה להתקיים ביום 6.12.2010. לפיכך, יש לקוות כי משפטם של המשיבים יתקיים כסדרו. מנגד, הסנגורים התרעמו על כך שמיוחס להם חלק בעיכוב שמיעת המשפט. בא כוח משיב 1 ציין כי סיום המשפט אינו מסתמן באופק ובהתאם התנגד לבקשת המדינה להארכת מעצרו של מרשו, פרט למעצר לתקופה של 30 יום, במהלכה יוזמן תסקיר לשם קביעתם של תנאי השחרור. בא כוח משיב 2 התנגד לבקשה. שני הסנגורים הפנו להחלטות שונות, מהן עולה כי הם אינם אשמים בקצב שמיעת המשפט.

5.

בבוא בית המשפט העליון לדון בבקשה להאריך את מעצרו של נאשם לתקופה של 90 יום בשל אי סיום המשפט בתוך המועד שקבע המחוקק, עליו ליתן דעתו לשני שיקולים עיקריים: מהלך התקדמות המשפט ומידת מסוכנותו של נאשם. כאן, כתב האישום, שהוכח לכאורה, מתאר מצב שניתן להגדירו כבריונות לשמה. אלימות חסרת רסן, המלמדת על מסוכנותו של המבצע אותה לכאורה. יש להדגיש כי במהלך האירוע קופחו חיי אדם אחד ואדם נוסף נפצע, אושפז בבית חולים ונקז הוכנס לחזהו. מהצד האחר, קצב שמיעת המשפט אינו משביע רצון בלשון המעטה. שמיעת העדים טרם החלה ואף טרם נקבע מועד לשמיעת ההוכחות בתקופת 90 היום המבוקשים. ראוי לציון הרקע להתפתחות, או ליתר דיוק אי ההתפתחות, האמורה.

בית המשפט המחוזי קבע את התיק לתזכורת בשני מועדים: אמצע חודש נובמבר ותחילת חודש דצמבר. בשני המועדים, בהם ניתן היה לקבוע מועד לשמיעת ראיות למשל, לא התייצב בא כוח מטעם המדינה. צודק בא כוחו של משיב 2 כי יש לתמוה על התנהגות הפרקליטות, אשר מצד אחד אינה מופיעה לדיון ומהעבר האחר מגישה בקשה להמשך מעצרם של המשיבים ומתייצבת לדיון. בא כוח המדינה הסביר כי מצב הדברים האמור נובע מהשביתה.

במסגרת בקשה זו, עולה בבירור מסוכנותם הלכאורית של המשיבים. בד בבד, אי קביעת מועדים אף בשלב זה אינו נתון שבית המשפט יכול להתעלם ממנו. נדמה כי גם אם הפרקליטות מגבשת עמדה לפיה אינה צריכה להתייצב לדיון בתזכורת עקב השביתה, לטעמי ניתן היה לצפות כי תוגש בקשה לקביעת מועדי הוכחות במהלך התקופה הקרובה או לפחות במהלך 90 היום המבוקשים. בקשה מעין זו אינה אלא חלק מהבקשה שהוגשה בפניי להארכת מועד מעצרם של המשיבים.

6.

מן המקובץ עולה המסקנה הבאה: הנני מורה על הארכת מעצרם של המשיבים מתאריך 14.12.2010 ב-27 יום או עד למתן פסק דין בת"פ 23843-03-10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. יצוין כי אמורה להיערך תזכורת בעניינם של המשיבים בפני בית המשפט המחוזי, מספר ימים לפני תום התקופה הנקובה.