בש"פ 8912/01 ויונטה שבתאי נ. מדינת ישראל

לבית המשפט לתעבורה הוגש כתב אישום ובו נטען כי בתאריך 4.7.01, בעת שהעורר נהג באופנוע ברחוב בן גוריון בבת-ים, הוא פגע בשתי הולכות רגל מבוגרות שחצו את מסלול נסיעתו, ולאחר שהספיקו לעבור את רוב רחבו של הכביש. על פי טענת המשיבה, חטא העורר בנהיגה בקלות ראש, אך לא בכך מתמצית חומרת האירוע, אלא בעובדה שהנהג הפוגע נמלט מהמקום, מבלי שטרח להגיש עזרה לנפגעות.

המשיבה ביקשה מבית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים, ובקשה זו נדחתה. מאידך, נתקבלה בקשת המשיבה לפסול את רשיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים בעניינו.

העורר התגונן בטענה שלא היה כלל בזירה, אף שאין ספק שהאופנוע שלו היה מעורב בתאונה. נראה שגרסתו היא, שבאופנוע נהג אחר, והוא, העורר, אינו יודע את זהותו. אך כנגד גרסה זו מצויות בידי המשיבה ראיות כדי לסתור אותה, ועל פני הדברים נראה כי סיכויי ההרשעה אינם מבוטלים.

ההחלטה לפסול את רשיון הנהיגה, ניתנה בבית המשפט לתעבורה בחודש יולי 2001, ובחודש ספטמבר ביקש העורר לשוב ולדון בשאלה זו אך בקשתו נדחתה על ידי בית המשפט לתעבורה, וכך עשה גם בית המשפט המחוזי, בפניו הוגש ערר על החלטתה של הערכאה הראשונה.

עיינתי בנימוקי הערר ונתתי את דעתי לפסיקה שהציג בא-כוחו של העורר, והגעתי למסקנה שנכון להותיר בשלב זה את החלטת הפסילה על כנה. נסיבות התאונה יש בהן ללמד על רשלנות גבוהה של הנהג הפוגע, ונראה כי רק בדרך נס לא הסתיימה התאונה בפגיעות קשות יותר. אך זה אינו העניין היחיד העומד לחובת העורר, הואיל ומגיליון הרשעותיו עולה תמונה קשה של מי שחטא לא אחת בעבירות על פי פקודת התעבורה, חלקן בעלות אופי בטיחותי מובהק: עקיפה תוך חצית קו הפרדה רצוף, ארבע עבירות של אי-ציות לתמרור עצור, ואי-מתן זכות קדימה במעבר חציה. אכן, פסילתו של נהג מלהחזיק ברשיון נהיגה, אף אם היא זמנית וקצובה, אסור לה שתיעשה כלאחר יד, אך מקום שבית המשפט משתכנע, וכך הוא המצב במקרה הנוכחי, כי ביטול הפסילה עלול לפגוע בביטחון הציבור, נכון יהיה להוסיף ולקיימה.

מכאן דעתי שדינו של הערר להידחות, וכך אני מורה.