בש"פ 8914/01 בן חור גפלא נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בתל-אביב נטען, כי בתאריך 21.9.01 הוזעק העורר על ידי חברתו בעקבות דו-שיח בוטה שהתפתח בינה למתלונן. כאשר הגיע העורר למקום, הוא תקף את המתלונן בכל חלקי גופו, ובמהלך המאבק אף שלף סכין ודקר את יריבו בבטנו ובחזהו. לבסוף, הצליח המתלונן להימלט על נפשו, אך דעתו של העורר לא התקררה והוא דלק בעקבותיו.

ועוד נטען בכתב האישום, כי העורר סטר לאשתו של המתלונן לאחר שזו החלה בויכוח עם חברתו. העורר נמלט עם חברתו מהמקום, ואילו המתלונן הובהל לבית חולים. על רקע עובדות אלו יוחסו לעורר עבירות של חבלה חמורה, החזקת סכין, תקיפה ופציעה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים, ובכך החל בית משפט השלום לדון בתאריך 17.10.01. השופטת המלומדת של בית משפט השלום (מ' דיסקין), עשתה את מלאכתה נאמנה כאשר בחנה את שאלת המעצר בזהירות רבה, עד שלבסוף התגבשה אצלה החלטה לעשות שימוש בחלופת מעצר, והיה זה בעקבות קבלתו של תסקיר שרות המבחן, וחקירתם בבית המשפט של אלה אשר הציעו לפקח על העורר אם יוחלט לשחררו בערובה.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, שם התהפכו היוצרות, כאשר בית משפט הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטה אחרונה זו עוסק הערר שלפני.

נראה כי במרכז החלטתו של בית משפט השלום עמדה התרשמותו החיובית של שירות המבחן מהעורר, היינו, שקיימת אצלו נזקקות לקשר טיפולי, ומכאן ההמלצה "לנצל את ההליך המתקיים בתיק זה כדי לגייסו [את העורר] להשתלב בקשר עם שירות המבחן" (בלשון התסקיר).

השופטת היתה ערה לכך שנגד העורר נפתחו מספר רב של תיקי משטרה, אך נראה כי לא הובאה לידיעתה העובדה שבינתיים הודה העורר והורשע בבית משפט השלום ברחובות, במספר ניכר של עבירות, חלקן הארי מתחום עבירות הרכוש, אך אחת מהן היא מסוג של תקיפה חבלנית אשר התרחשה בתאריך 23.9.99.

הרשעתו של העורר באותן עבירות היתה בחודש מאי 2001, וחשיבותה של עובדה זו היא בכך, שבעוד העורר ממתין להמשך ההליכים באותם תיקים אשר נקבע ליום 20.9.01, הוא לא היסס לחזור ולבצע את העבירות נשוא התיק הנוכחי (בתאריך 21.9.01). העולה מכך הוא, שלא זו בלבד שיש בפנינו ראיה לכך שזו אינה הפעם הראשונה שהעורר חוטא באלימות, אלא נראה שהוא גם אינו נתון למוראו של החוק, הואיל וקשה להסביר בדרך אחרת את התנהגותו כפי שתוארה בכתב האישום נשוא ערעור זה.

הסכנה הגלומה בעורר מסוג זה היא ברורה וגלויה לעין, ועל כן, חרף המלצותיו של שירות המבחן, נראה לי כי הדרך האחת להבטיח את הציבור ממסוכנותו של העורר, היא על ידי החזקתו במעצר ממש.

הערר נדחה.