בש"פ 892/99 חנן סוויסה נ. מדינת ישראל

העורר ואחד ברוך אהרונוביץ' נלכדו על-ידי המשטרה, בצומת מלאכי, במכונית שהיתה נהוגה על-ידי אהרונוביץ'. במכונית הובל מטען של יותר מ14- ק"ג סם מסוכן מסוג קנבוס. בעקבות החקירה הואשמו השניים, בבית-משפט השלום בבאר-שבע, בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכתם העצמית. לבקשת המאשימה החליט בית המשפט לעצור את העורר עד לתום בירור משפטו, ובית המשפט המחוזי בבאר-שבע דחה את עררו של העורר על החלטה זו. בערר שלפניי חזר סניגורו של העורר והעלה את כל טענותיו שנדחו על-ידי הערכאות הקודמות. טענותיו לא שכנעוני, כי יש יסוד להתערב בקביעת הערכאות הקודמות בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר. טענתו היחידה של הסניגור הראויה להתייחסות היא, כי בית-משפט השלום, שציווה על מעצרו של העורר, החליט לשחרר את אהרונוביץ' בערובה. לטענת הסניגור לא היתה הצדקה להבחין בין שני הנאשמים וההחלטה לשחרר את אהרונוביץ' ולעצור את העורר היפלתה את העורר לרעה.

הכלל אכן הוא, ששחרורו בערובה של אחד המבצעים בצוותא מצדיק, בהעדר טעמים להבחנה בינו לבין מבצעים אחרים, לשחרר גם את האחרים. ברם, במקרה שלפניי, היו טעמים שהצדיקו הבחנה בין העורר לבין אהרונוביץ'. ראשית , יצוין כי שחרורו של אהרונוביץ', שאין לחובתו כל הרשעות קודמות, נעשה במסגרת התיק העיקרי, לאחר שזה הודה בעובדות של כתב האישום והורשע על יסוד הודאתו, ולאור המלצת שירות המבחן בתסקיר שהוגש במסגרת הדיון בנושא העונש. שנית , ובכך העיקר, לגבי העורר הוברר, כי שנים-עשר ימים לפני המועד שבו נלכד על-ידי המשטרה בפרשה הנוכחית, שוחרר ממעצר בו שהה בגין כתב אישום אחר, שבו יוחסה לו עבירה של החזקת סם מאותו הסוג בכמות של כ13- ק"ג. נראה לי שבעובדה זו יש משום ראיה קונקרטית לכך שאין להסתפק לגבי העורר בחלופת מעצר. מסוכנותו לביטחון הציבור נלמדת מן הנסיבות המוכחות, וחלופת מעצר אינה יכולה להשיג את מטרת המעצר, שהיא הצורך להגן על הציבור מפני העורר.

מעבר לצורך יצוין, כי בעוד שבמקרהו של אהרונוביץ' המליץ שירות המבחן על חלופת מעצר, הרי שבתסקירו אודות העורר שלל שירות המבחן את האפשרות להסתפק בחלופת מעצר.

הערר נדחה.