בש"פ 8922/10 אליהו יוחננוב נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לפיה נעצר העורר עד לסיום ההליכים (עמ"י 2374-12-10, מיום 2.12.2010, השופט צ' קאפח ). במסגרת החלטה זו קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב – יפו (מ"ת 10017-11-10, מיום 30.11.2010, השופט ש' בקר ) להורות על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים, לרבות מעצר בית מלא תחת פיקוח.

על-פי המתואר בכתב האישום, העורר ואחיו תפסו את המתלונן והיו מעורבים בתקיפתו באמצעות מכות, קרשים וסכינים. למתלונן נגרמו חבלות קשות. בית משפט השלום הורה על מעצר אחיו של העורר אך מצא לנכון, כאמור, לשחרר את העורר בשל היעדר עבר פלילי, ובשל העובדה שהסגיר את עצמו למשטרה. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי הדגיש את פצעי הדקירה המרובים של המתלונן, לרבות באזור בית החזה בצד שמאל, בגב העליון ולאורך עמוד השדרה, חבלות בגפיים העליונות והתחתונות והמטומה קרקפתית. עוד צוין שישנן ראיות לכאורה ועילת מעצר, וכי המשיב שתק במהלך החקירה. באשר לאפשרות לשחרר את המשיב, נכתב: "מדובר בהצטיידות מראש בכלי משחית ולא במצב דברים בו הסכין נזדמנה למשיב אגב התלהטות רוחות... התסקיר מגלה כי "קיים סיכון לאלימות חוזרת באופן ממוקד כלפי המתלונן" (עמ' 4 להחלטת בית המשפט המחוזי). הסנגור הפנה לתסקיר שירות המבחן אשר המליץ על שחרורו של העורר, להחלטות שונות שניתנו על-ידי בית המשפט, בהן שוחררו נאשמים שהואשמו בעבירות אלימות חמורות, וכן הסתייג מהאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי ממנה משתמע כי העורר עבר את העבירות של חבלה בכוונה מחמירה או ניסיון לרצח, בעוד כתב האישום מייחס לו ולאחיו ביצוע עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תקיפה וחבלה ממשית על-ידי שניים, והחזקת סכין.

2.

בהתקיימנה ראיות לכאורה ועילת מעצר, כפי שכאן, על בית המשפט הדן בבקשה להורות על מעצרו של נאשם עד לסיום ההליכים לפי מבחן "העושה והמעשה". זאת תוך מתן משקל ראוי למסוכנות שעולה כתוצאה מהבדיקה האמורה, ולמצוות המחוקק לתור אחר חלופה שבכוחה להשיג את מטרת המעצר. בענייננו, העורר בן 24, ללא עבר פלילי. נתונים אלו פועלים לטובתו. מהצד האחר, צודק בית המשפט המחוזי כי המקרה חמור מאוד. על-פי הנטען, ואשר הוכח לכאורה, העורר ואחיו דקרו את המתלונן באמצעות סכין בגב שמאל עליון ולאורך עמוד השדרה, כאשר אחרים הכו בראשו של המתלונן ובגבו באמצעות קרשים ואלות. זוהי אלימות חסרת רסן. מבעד לעדשת המסוכנות של העורר יש חשיבות לכך, כפי שציין בית המשפט המחוזי, שמדובר במעשה שתוכנן מראש. תסקיר שירות המבחן עשוי לשמש כלי עזר במקרה זה. שירות המבחן ציין שקיים סיכון לאלימות חוזרת, שממוקד כלפי המתלונן. עוד הודגש כי תגובת העורר לחוויית המעצר הראשון הממושך מהווה גורם מפחית סיכון.

בית המשפט המחוזי העניק, ובדין העניק, משקל של ממש למסוכנות העולה ממעשיו לכאורה של העורר. כפי שכתב - "המסוכנות בולטת וזועקת משום שלטעמי הדקירה בבית החזה נועדה לקפד חיים או מכל מקום יכולה הייתה לגרום לכך". מבחינה משפטית, נכונה טענת הסנגור לפיה מרשו לא הואשם בעבירה שדורשת כוונה לקפד חיים. עם זאת, במסגרת בקשה זו, ועל מנת לבחון את מסוכנותו של העורר, רלוונטיים מאוד פרטי עבירת התקיפה, לרבות האמצעים לביצוע העבירה והאזורים בהם הותקף המתלונן. לכך יש להוסיף שלא ברור הרקע לביצוע האלימות הקשה כלפי המתלונן, כאשר העורר שמר על זכות השתיקה בחקירה. כך או כך, אף אם המסוכנות ממוקדת כלפי המתלונן, האינטרס הציבורי משתרע גם על הגנת הפרט.

3.

סיכומו של דבר, אינני סבור שנפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי. עם זאת, אין בכך לומר, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, שאין כל אפשרות להציע חלופה למקרה זה. אולם לנוכח המעשים המיוחסים לעורר לא ניתן להסתפק בתנאי שחרור של מעצר בית בפיקוח כפי שהוצעו.