בש"פ 8923/99 יעקב אמסלם נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (ב"ש 3057/99 וב"ש 3058/99), מיום 12.12.99, מפי השופט י' דר, לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ביום 15.11.99 הוגש כתב אישום נגד העורר (ת.פ.348/99), לבית המשפט המחוזי בחיפה. בכתב אישום מיוחסות לעורר קשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז1977-); סחיטה באיומים (עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין); תקיפה (עבירה לפי סעיף 378 בצירוף סעיף 381(א)(1) לחוק העונשין); וחטיפה לשם סחיטה (עבירה לפי סעיף 372 לחוק העונשין).

2.על פי המתואר בכתב האישום, פנה אדם בשם בן שושן מספר פעמים אל המתלונן בדרישה שישלם לו אלפיים דולר, אותם טען כי המתלונן חייב לו. משסורב, פנה אל אדם בשם בן לולו וקשר עמו לסחוט את המתלונן. לשם כך פנו השניים אל העורר. עוד נטען כי העורר התקשר אל התמלונן וקבע עמו פגישה. בפגישה, בה השתתף העורר, טען המתלונן כי אינו חייב דבר לבן שושן ונאמר לו כי הנושא יבדק. ביום 4.10.99 קבע בן שושן לשעה 23:00 פגישה עם המתלונן במסעדה. בפגישה זו אמרו למתלונן העורר ואדם בשם פחימה כי הם "בעלי הבית" ודרשו ממנו באיומים כי ימסור לידיהם מאה וחמישים אלף דולר. עד למחרת. במהלך ויכוח בנושא הורה העורר לנוכחים כי יסעו עמו אל חוף הים, כאשר העורר נסע עם המתלונן ברכבו של האחרון. בחוף הים חזרו העורר ופחימה על דרישתם והעורר אף סטר למתלונן. אז, נטען, כפה העורר על המתלונן למסור לו את מפתחות הרכב, הורה לו להיכנס לרכב, התיישב לצדו והורה לו לנסוע, כל זאת כדי לסוחטו. בתחילת הנסיעה לקח העורר את אחד הפלאפונים של המתלונן ואיים עליו בפגיעה בו ובמשפחתו. המתלונן, העורר ופחימה הגיעו למלון בשעה 2:00 ביום 5.10.99, ופנו לחדר אותו שכר העורר תחת שם בדוי. בבוקר נסעו השלושה לתל אביב ונכנסו לבית מרקחת והמתלונן הזעיק את המשטרה באמצעות פלאפון אותו החביא בגרביו. העורר ופחימה נעצרו. עם שחרורם נפגשו עם בן שושן וסוכם ביניהם כי יסחטו את המתלונן וכי בן שושן יפנה אליו וידרוש ממנו חמישים אלף דולר כפיצוי על מאסרם. ואכן בן שושן התקשר אל המתלונן ודרש ממנו באיומים כי ישלם סכום זה מיידית. סכום כסף הועבר על ידי המתלונן לבן שושן בנוכחות בן לולו, אשר הבטיח למתלונן כי משהעביר את הכסף לא נשקפת עוד סכנה לחייו.

3.ביום 12.12.99 החליט בית המשפט המחוזי בחיפה (ב"ש 3057/99), מפי השופט י' דר, להאריך את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטתו קובע בית המשפט כי:

ככל שמדובר [בעורר], אין מקום להסס. חומר הראיות לגביו ברור וחד משמעי. עדותו של המתלונן הנתמכת בעדותו של בן שושן בדבר איומים, גילויי אלימות, העמדת חוב של 150,000$ ביוזמתו, כל אלה מצביעים בעליל ובבירור על כך שיש ראיות לכאורה נגדו. גם מסוכנותו אינה מוטלת בספק לאור הרשעותיו הקודמות, המעשים המיוחסים לו בתיק זה והתנהגותו גם במהלך העימות. על פי החומר שבפניי, שוכנעתי שקיים יסוד סביר לחשש [שהעורר] יסכן בטחונם של המתלונן ושל בן שושן, וכי לא ניתן לתת בו אמון מספיק לחלופת מעצר.

על החלטה זו הערר שבפניי.

4.באת-כוחו של העורר העלתה לפניי טענות נגד תשתית הראיות לכאורה, במיוחד בענין החטיפה. כמו כן היא טענה כי מן הראוי לשחרר את העורר לחלופת מעצר בנימוק כי לעורר אין עבר פלילי מכביד, וכי שני השותפים שוחררו, וביניהם רק בן-לולו בתנאים מגבילים. בכך לטענתה, יש משום אפלייה כלפי העורר.

5.לעומתה העלה בא כוח המדינה את דבר מסוכנותו של העורר, כפי שעולה מטיב העבירות המיוחסות לו, אשר מונעת לדבריו חלופת מעצר.

6.לאחר ששמעתי את טעוני בעלי הדין ועיינתי בחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי מן הראוי לשחרר את העורר לחלופת מעצר. עברו הפלילי של העורר אינו מכביד ולא מצויות בו עבירות בעלי אופי אלים. על אף חומרת העבירות המיוחסת לעורר בתיק זה, יש לתת משקל לעובדה כי שותפיו לעבירה שוחררו בתנאים מגבילים.

7.בנסיבות אלה, מן הראוי לשחרר את העורר ל"מעצר בית" בתנאים מגבילים אשר יבטיחו את השגת מטרת המעצר ובתוכה את ריחוקו של העורר מביתם של בן שושן ושל המתלונן.

אי לכך הערר מתקבל, הדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי בחיפה, כדי שיקבע את התנאים לחלופת המעצר של העורר לשביעות רצונו של בית המשפט בהתאם לאמור לעיל. העורר יישאר במעצר עד לקביעת תנאי החלופה כאמור לעיל.