בש"פ 8929/01 מדינת ישראל נ. מוחמד שקרא

לבית משפט השלום בתל-אביב הוגש כתב אישום המייחס למשיב עבירות של סחיטה באיומים ופציעה בנסיבות מחמירות. על פי הנטען, דרשו המשיב ואמו ממי שהיה בן זוגה של האם (להלן: המתלונן) סכומי כסף שונים, ואיימו עליו שאם לא ימלא אחר הדרישה, יגרמו לכליאתו לשנים רבות. ועוד נטען, כי בחודש אוגוסט 2001, דרש המשיב מהמתלונן סכום של 28,000 ש"ח לצורך רכישת רכב. המתלונן סירב להיענות לדרישה, ובתגובה השמיע המשיב כלפיו איומים.

באחד הימים בחודש ספטמבר 2001, משהבחין המשיב במתלונן בשדרות ירושלים ביפו, הוא ניגש אליו וסטר לו. המתלונן נמלט מהמקום, אך המשיב לא הרפה ודלק אחריו עד שהשיגו. בשלב זה התכוון המשיב לדקור את המתלונן בגרונו, וכאשר זה ניסה להגן על עצמו, נגרם לו חתך באמה הימנית באורך של כ15- ס"מ.

המדינה עתרה בפני בית משפט השלום לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ובית המשפט נעתר לכך. בערר שהוגש לבית המשפט המחוזי, נהפכה הקערה על פיה, והמשיב שוחרר למעצר בית מלא בבית דודו, והוא חויב במתן ערבויות. המדינה לא השלימה עם תוצאה זו ובכך עוסק הערר שבפני.

בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלת קיומן של ראיות להוכחתה של עבירת הסחיטה, באשר זו מתבססת בעיקר על עדותו של המתלונן. באת-כוח המשיב סבורה כי עדות זו אינה ראויה לאמון, הואיל והמתלונן בדה את מעשה הסחיטה מלבו, על רקע ניסיונו לכפות את עצמו על אמו של המשיב. אך משקלה של טענה זו, כמו גם האפשרות שהמתלונן בדה את כלל האירועים מלבו, אינו רב, הואיל ולמרדף שניהל המשיב בעקבות המתלונן ברחובות יפו, קיימת עדות נוספת אשר על פני הדברים אין סיבה לפקפק במהימנותה. זאת ועוד, מבין השיטין של אמרה שנרשמה מפיו של המשיב במשטרת ישראל עולה, כי הוא אישר שרדף אחר המתלונן וביניהם התפתח גם מאבק פיזי, אך לטענת המשיב היה זה המתלונן ששלף את הסכין, ובאשר לעובדה כי דווקא המתלונן נפצע, העלה המשיב השערה לפיה הדבר קרה כתוצאה מנפילתו של המתלונן על הקרקע. עניין אחר שזכה לאישור מפיו של המשיב היה, שהוא ביקש לקבל סכום כלשהו מהמתלונן לצורך רכישת רכב, אך אין מדובר בסחיטה, אלא בהצעה שהמתלונן עצמו יזם.

כל האמור עד כה נבחן על ידי בית משפט השלום, ובהחלטה מנומקת היטב הסביר בית המשפט מדוע נכון היה להכריע את הכף לזכות מעצרו של המשיב. בדיון בערר שבפני, האזנתי לטענותיהם של באי-כוח הצדדים, ובמחלוקת שנפלה בין הערכאות, דעתי היא כי יש לקיים את החלטתו של בית משפט השלום. מחומר הראיות עולה בבירור, שהמשיב חטא בהתנהגות אלימה ובריונית, ויש רגלים לסברה שהוא התכוון לכפות את רצונו על המתלונן לצורך קבלתם של כספים להם הוא אינו זכאי. מי שכך נוהג ברחובה של עיר, ולאור היום, מעיד על עצמו כמי שסכנתו לציבור אינה טעונה עוד הוכחה, וכך התרשם גם שרות המבחן, אף שהוא נטה להמליץ על שחרורו של המשיב.

מכאן דעתי, שדינו של הערר להתקבל, ולפיכך ייעצר המשיב עד תום ההליכים, כפי שנקבע בהחלטתו של בית משפט השלום.