בש"פ 893/99 שיבלי מאזן נ. מדינת ישראל

העורר מואשם לפני בית המשפט המחוזי, ביחד עם ארבעה אחרים, בניסיון לרצח ובגרימת חבלה בכוונה מחמירה. לבקשת המאשימה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של חמשת הנאשמים עד לתום בירור המשפט.

בעררו על ההחלטה משיג העורר על קיום תשתית ראייתית לכאורית להאשמתו ועל דחיית גירסת האליבי שהעלה בחקירתו. העיון בחומר הראיות הביאני למסקנה, כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שקיימות ראיות לכאורה לזיהוי העורר כאחד התוקפים שארבו למתלוננים והפליאו בהם את מכותיהם. משמצא בית המשפט, כי יש עיגון ראייתי לזיהויו של העורר, רשאי היה שלא להידרש לגירסת האליבי, שעל-פניה ניכר בה שאין היא מתיישבת עם העובדות.

בשל תקיפתו של אחד המתלוננים (סאלם), שהחבלות שנגרמו לו הפכו אותו לשבר-כלי, ושעד לאחרונה היה שרוי במצב אנוש, יוחסה לנאשמים עבירה של ניסיון לרצח. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי "אין ספק שאכן מדובר באירוע של ניסיון לרצח". הסניגור טען שלקביעה זו אין אחיזה בעדויות ואף לא בנסיבות. גם מטענה זו לא יוכל העורר להיוושע. העורר לא חלק, כי יומיים לפני האירוע נשוא האישום, ועל רקע סכסוך ביניהם, היה מעורב בוויכוח עם סאלם שהסתיים בחילופי מהלומות. ניתן להתרשם, כי מעשה התקיפה, שבעטיו הובאו הוא וארבעת חבריו לדין, נועד לבוא חשבון עם סאלם על רקע הסכסוך בין השניים. לאחר השלב הראשון של התקיפה, בו חבטו בשלושת המתלוננים והניסו את שני האחרים, התמקדו התוקפים בסאלם, חבטו בראשו בחוזקה במקלות ובאבנים והניחוהו חסר-הכרה וזב דם. מאופי התקיפה, ומחומרת החבלות שהסבו התוקפים לסאלם, אפשר לכאורה להסיק שהתוקפים אכן התכוונו להמיתו, בעוד שהפגיעה בשני המתלוננים האחרים היתה רק תוצאת לוואי מהימצאותם בחברתו של סאלם. העורר, שעל רקע התיגרה הקודמת היה בעל מניע לפגוע בסאלם, יכול, כמובן, לסתור הערכה זו. דא עקא שהעורר, אשר הכחיש מכול וכול את עצם מעורבותו בתקיפה האלימה, גם לא גילה בחקירתו את עילת מריבתו הקודמת עם סאלם.

הסניגור טען, לחלופין, כי בהתחשב בגילו הצעיר של העורר, ובעובדה שאין לחובתו הרשעות בעבירות פליליות חמורות, היה על בית המשפט המחוזי להסתפק לגביו בחלופת מעצר. דעתי היא, שהנימוקים לדחיית הטענה הקודמת, בשאלת קיומה של כוונה לרצוח את סאלם, תומכים גם במסקנת בית המשפט המחוזי כי, בנסיבות העניין, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרכים חלופיות. המעשים שעליהם נדרש העורר ליתן את הדין מעידים עליו לכאורה, שאם ישוחרר ממעצרו עלול הוא לשוב ולסכן את שלומו של סאלם, והעורר לא סתר את חזקת המסוכנות שקמה נגדו.

הערר נדחה.