בש"פ 8931/03 קורד עמראן נ. מדינת ישראל

העורר הואשם כי ביחד עם שלושה אחרים פרץ לרכב בכוונה לגנוב מתוכו וגם גנב מתוכו. במועד ביצוע העבירה נשוא האישום היה על העורר להימצא במעצר בית מכוח צו שניתן נגדו בגין אישום אחר. מעורבותו הנטענת בביצוע העבירות בהן הואשם הפעם העידה כי הפר את ההוראה החוקית בדבר מעצר הבית. לפיכך הואשם העורר, במסגרת אותו כתב אישום, גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה להורות על מעצרו של העורר עד לתום בירור המשפט. בית-משפט השלום בדק ומצא כי הראיות המצויות בידי המאשימה להוכחת האשמות של פריצה וגניבה מתוך רכב אינן מוצקות במידה מספיקה להצדקת מעצר. ברם, מגירסת העורר בחקירה עלה כי אכן הפר את ההוראה החוקית שחייבה אותו להימצא בביתו; אמנם לא בכך שהשתתף עם הנאשמים האחרים בעבירות הפריצה והגניבה, אלא בכך (כך לגירסתו) שבילה עם חבריו במועדון לילה בתל אביב. לבית-המשפט הובהר כי זאת הפעם השניה מאז שחרורו של העורר בערובה בתנאי מעצר בית שהעורר מפר את הצו. התביעה טענה כי די בכך כדי לחייב ולהצדיק את מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו בגין העבירה שעניינה הפרת הוראה חוקית. אך בית-משפט השלום סבר כי את מטרת המעצר ניתן במקרה הנדון להשיג בתנאי חלופה שפגיעתם בעורר פחות חמורה ממעצר. לכן החליט להחזיר את העורר למעצר בית, כפי שנצטווה מלכתחילה, תוך חיובו להפקיד ערבויות נוספות, בכלל זה ערבון במזומנים בסך 5,000 ₪.

בית-המשפט המחוזי, שלפניו עררה המדינה על ההחלטה לשחרר את העורר, קיבל את הערר והורה לעצור את העורר עד לתום בירור משפטו. השופט המלומד קבע כי הראיות המצויות נגד העורר לעניין עבירות הפריצה והגניבה אמנם אינן מוצקות במידה מספקת להצדקת מעצר. בהקשר זה צוין כי גם בא-כוח המדינה הודה, בהגינותו, לפני בית-המשפט המחוזי בחולשת הראיות. אולם השופט המלומד סבר כי די באישום בעבירה שעניינה הפרת הוראה חוקית כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים במשפט.

בעררו שלפניי משיג העורר על צדקת ההחלטה לעצרו. לטעמי, כלל לא היה מקום, מבחינתה של המאשימה, לערור על החלטתו של בית-משפט השלום לפני בית-המשפט המחוזי. בית-משפט השלום היה מודע לחומרת העבירה של הפרת הוראה חוקית ועם זאת סבר כי אין הכרח, לעת הזאת, להחזיר את העורר למעצר אלא ניתן להסתפק במגבלות הקיימות של מעצר בית תוך חיובו בהפקדת ערבון נוסף. לנוכח המסקנה שהראיות המצויות בידי התביעה אינן מוצקות במידה מספקת להבטחת הרשעתו של העורר בעבירות העיקריות שבעטיין הובא לדין, החלטת בית-משפט השלום נראית על פניה החלטה מאוזנת. מאותו טעם אני סבור כי בית-המשפט המחוזי לא היטיב לעשות כאשר ראה להתערב בהחלטתו של בית-משפט השלום.

הפרת צו בדבר מעצר בית עשויה אמנם, כשלעצמה, להוות עילה למעצרו של הנאשם המפר. אלא שהחזרתו של נאשם למעצר בשל הפרת צו כזה איננה מהלך אוטומטי המתחייב מן ההפרה; החזרתו של נאשם כזה למעצר הינה פועל-יוצא מהפעלת שיקול-דעת שיפוטי המתייחס לכלל הנסיבות של האירוע. בית-משפט השלום נהג לפי הכלל הזה, ולא שוכנעתי כי הוא שגה בהפעלת שיקול דעתו. אינני מתעלם מכך שהעורר הפר את הצו בדבר מעצר הבית בשתי הזדמנויות, ולכן אני מוצא טעם להבהיר היטב באוזניו שאם יפר את הצו פעם נוספת יש להניח שלא יהיה מנוס ממעצרו עד תום ההליכים הן בגדר משפטו המקורי והן בגדר משפטו החדש בגין הפרת ההוראה החוקית. בנתון לאזהרה זו הנני מקבל את הערר. החלטת בית-המשפט המחוזי מתבטלת והחלטתו של בית-משפט השלום מושבת על כנה.