בש"פ 8933/12 ישראל אזולאי נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

2.

כתב האישום הוגש כנגד ארבעה נאשמים, לרבות העורר שהוא נאשם 1. על פי כתב האישום, ביום 26.10.2012 נכנסו ארבעת הנאשמים לביתו של המתלונן כשהם רעולי פנים (למעט נאשם 4 שפניו נותרו גלויות). נאשמים 3 ו-4 עמדו במרפסת והשגיחו שאיש לא יבחין במתרחש. העורר ונאשם 2 נטלו סכינים מהמטבח, ובעודם אוחזים בסכינים דרשו מהמתלונן למסור להם כסף וחשיש. נאשם 2 הצמיד סכין לגרונו של המתלונן, בזמן שהעורר חיפש אחר הכסף. הנאשמים לקחו מביתו של המתלונן 700 ₪ במזומן וחשיש שערכו נאמד בכ-2,000 ₪. את המתואר לעיל ביצע העורר, כך נטען, תוך הפרת תנאי מעצר הבית שנקבעו לו בתיק אחר (מ"ת 45826-02-12). לנוכח זאת הואשם העורר בעבירות של שוד, החזקת סכין שלא כדין והפרת הוראה חוקית.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 12.3.2012 הורה בית המשפט המחוזי, בתיק פלילי אחר שמתנהל כנגד העורר, כי הוא יהיה נתון במעצר בית לילי בבית הוריו ובשעות היום יהיה רשאי לצאת לצרכי עבודה. ברם ביום 20.5.2012 החמיר בית המשפט המחוזי את תנאי השחרור, והורה כי העורר יהיה נתון במעצר בית מלא בבית הוריו. זאת לאחר שהעורר הפר פעמיים את תנאי השחרור שנקבעו בהחלטה הקודמת. העבירה בה מואשם העורר במסגרת כתב האישום הנוכחי – בוצעה, על פי הנטען, תוך הפרת תנאי מעצר הבית שנקבעו בהחלטה מיום 20.5.2012.

יחד עם כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. נטען כי יש ראיות לכאורה לאשמתו של העורר, וכי העבירות המיוחסות לו מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית כמו גם מסוכנות לגופו של עניין. צוין כי לעורר יש עבר פלילי בלתי מבוטל אשר כולל עבירות אלימות ורכוש, וכי המעשים המיוחסים לו בוצעו תוך הפרת תנאי מעצר הבית שנקבעו לו במסגרת תיק פלילי אחר. בית המשפט המחוזי קבע כי עוצמת הראיות לכאורה "קהה מהנדרש בשלב זה". בד בבד צוין כי לעורר עבר פלילי שאיננו מכביד במיוחד. לנוכח זאת הורה בית המשפט לשחרר את העורר למעצר בית באיזוק אלקטרוני ובפיקוח ערבים. בהחלטה משלימה נקבע כי חצר ביתו של העורר איננה חלק מיחידת האיזוק.

3.

במסגרת הערר טוען הסנגור כי הראיות לכאורה שהצטברו בתיק אינן מספיקות אף לא לשלב הנוכחי של ההליך. לנוכח זאת ביקש הסנגור לשחרר את העורר בתנאים מקלים בהרבה, שיאפשרו לו לצאת לעבוד, או לחילופין להסיר את האיזוק האלקטרוני ולאפשר לו להסתובב בחצר הבית שהינה מגודרת. התביעה, מצידה, סבורה כי הראיות הנסיבתיות מותירות סיכוי קלוש בלבד לכך שהעורר לא השתתף בשוד המתואר.

4.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי המדינה עברה כנדרש את המשוכה של הצגת ראיות לכאורה לאשמתו של העורר. מהחומר עולה כי הראיות נחלקות לשלושה מקבצים:

ראשית , המתלונן זיהה את ארבעת הנאשמים בשמותיהם הפרטיים, הן במהלך תשאול שנערך לו והן בשיחת טלפון שקיים עם חבר בשם ליאור. שנית , שלושה מבין ארבעת הנאשמים - למעט העורר – אישרו כי היו בחצר ביתו של המתלונן בעת האירוע. שלישית , בחור בשם פיני שוחח עם העורר ועם נאשם 3 כ-20 דקות לפני השוד; במהלך השיחה אמר נאשם 3 לפיני שהוא באמצע נהיגה ברכב, ובהמשך השיחה נטען כי שומעים כיצד נאשם 4 נכנס גם הוא לרכב.

נכון הוא שאין מדובר בראיות מכריעות, וקיימים בשלב הזה ספיקות בנוגע למשקלן. כך, למשל, המתלונן לא זיהה בוודאות את הנאשמים - ובפרט לא את העורר - כמבצעי השוד. ברם משקלן המצטבר של הראיות לכאורה מספיק כדי להפנות את האצבע המאשימה לעבר העורר, ברף המתאים לשלב הנוכחי של ההליך.

באשר לחלופה, בית המשפט המחוזי הציע חלופת מעצר מקלה. הסנגוריה מבקשת להקל עוד יותר בתנאי השחרור. ברם, יש לזכור כי העורר נושא על גבו עבר פלילי. כמו כן יש לקחת בחשבון שהמעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום בוצעו, על פי הנטען, תוך הפרת תנאי השחרור שנקבעו לו בתיק פלילי אחר – שאף הם נקבעו לאחר שהעורר הפר פעמיים תנאי שחרור קודמים. גם לכל אלו יש לתת משקל. לנוכח זאת, אינני סבור כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את העורר לחלופה בתנאים המסוימים שנקבעו. הצורך בקביעת חלופת מעצר בתנאי של איזוק אלקטרוני עומד בסתירה לאפשרות של מתן היתר לעורר להסתובב בחצר, מקום בו המנגנון איננו פעיל.

5.

הערר נדחה.