בש"פ 8935/12 ויקטור פנפילוב נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו (מ"ת 335-11-12, כב' השופט נ' אבו טהה ).

2.

על פי עובדות כתב האישום, העורר ונטליה לביד (להלן: נטליה) ניהלו לפני מספר שנים מערכת יחסים. ביום 16.10.2012 הגיע העורר לדירתה של נטליה, שם שהו באותה עת נטליה, בן זוגה (להלן: המתלונן), ובתה הקטינה כבת 13 (להלן: הקטינה). העורר דפק בחוזקה על הדלת, תוך שהוא מקלל את נטליה ומאיים להרוג אותה ואת המתלונן. לאחר מכן נכנס העורר לדירה דרך המרפסת ורדף אחרי המתלונן לתוך המטבח. המתלונן, בשל פחדו, הוציא סכין מכיס מכנסיו ואמר למערער לא להתקרב אליו. העורר העיף את הסכין מידי המתלונן, נטל שני סכינים מהמטבח, הצמיד את המתלונן אל השולחן ודקר אותו בכל חלקי גופו תוך שהוא קורא "אמרתי לך שאני אהרוג אותך". העורר המשיך במעשיו גם כשהקטינה צעקה לעברו להפסיק, וגם כשנטליה ניסתה להדוף אותו מעל המתלונן. המתלונן פונה לבית החולים כשהוא סובל מפצעי דקירה רבים, ואף נזקק לשני ניתוחים. בהמשך יצא העורר מהדירה, פגש את הקטינה ואיים להרוג גם אותה. כשבאו השוטרים לעצור אותו איים העורר להרוג את המתלונן, ואף העליב את השוטרים. לנוכח זאת הואשם העורר בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, כניסה למקום מגורים, איומים והעלבת עובד ציבור.

3.

בית המשפט המחוזי קבע כי יש די ראיות לכאורה לאשמתו של העורר. זאת בעיקר לנוכח הודעותיהם של המתלונן, נטליה והקטינה, שהעידו כולם כי העורר דקר את המתלונן מספר פעמים בכל חלקי גופו בעוד האחרון שוכב על גבו. טענתו של העורר לפיה הוא דקר מתוך הגנה עצמית – תתלבן במסגרת ההליך העיקרי, ולא בשלב בחינת קיומן של ראיות לכאורה. בהתחשב בעבירה המיוחסת לעורר ובעברו הפלילי המכביד - אין מקום לבחון חלופת מעצר. לפיכך הורה בית המשפט כי העורר ייעצר עד תום ההליכים נגדו. מכאן הערר שלפניי.

4.

המחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקר סביב שאלת קיומן של ראיות לכאורה. העורר מצביע על הקושי בגרסת המתלונן, אשר לא ידע להסביר כיצד ייתכן שהעורר טיפס לחלון הקומה השלישית (שם נמצאת הדירה). בנוסף מדגיש העורר שלכולי עלמא הוא נכנס לדירה מבלי הוא נושא עליו סכין, המתלונן שלף ראשון סכין לעבר העורר, והמתלונן נדקר רק לאחר ששלף בעצמו את הסכין. כמו כן, התעודות הרפואיות מלמדות שהעורר נחתך חתך עמוק בגב כף ידו הימנית, וכן נדקר בכתפו וחלקים אחרים מגופו. בנסיבות אלו, גרסתו של העורר שהמתלונן תקף אותו בסכין והוא רק הגן על עצמו - נראית סבירה לא פחות מגרסתו של המתלונן. המדינה, לעומת זאת, סבורה כי טענותיו של העורר מתמקדות במהימנוּת העדויות, שאלה שאין צורך להיזקק אליה בשלב הנוכחי של מעצר עד תום ההליכים.

5.

מחומר החקירה שנאסף עד כה עולה שיש די ראיות לכאורה לאשמתו של העורר. המתלונן תיאר כיצד העורר נכנס לפנות בוקר לדירה דרך החלון, התנפל עליו ודקר אותו בסכין פעמים רבות בכל חלקי גופו. תיאור דומה למדי מסרו נטליה ובתה הקטינה. התיעוד הרפואי מלמד שהמתלונן הגיע לבית החולים עם חתכים מרובים בפנים, בצוואר, בחזה ובידיים (ראו מכתב השחרור של המתלונן מבית החולים). בדירה נתפסו שתי סכינים, וכעבור כמה ימים נמצאה בדירה סכין שלישית מגואלת בדם. הצטברות נתונים אלו מטה את הכף לטובת עמדת התביעה בהליך דנא, דהיינו: שיש ראיות לכאורה בדבר אשמתו של העורר.

גרסת העורר, שמתמקדת בטענת ההגנה העצמית, איננה מערערת די את המסקנה האמורה על פי אמת המידה של ראיות לכאורה. העורר טוען שהוא נכנס לדירה דרך הדלת, שלא הייתה נעולה. המתלונן בא לקראתו עם סכין ודקר אותו, וכשהעורר ניסה להתגונן הוא ספג פציעות נוספות מהסכין. אחר כך הפיל העורר את המתלונן לרצפה ושכב עליו. המתלונן – בעודו שוכב - ניסה לדקור את העורר, אך העורר הוציא את הסכין מידיו ודקר אותו מספר פעמים. אף לפי גרסה זו של העורר עולה שהוא דקר את המתלונן מספר פעמים לאחר

שהסכין הוצאה מידי המתלונן. נכון הוא שהשוואה בין הגרסאות השונות מעוררת כמה סימני שאלה, למשל: מהיכן נכנס העורר לדירה, והאם המתלונן בא תחילה לקראת העורר עם סכין בכוונה לדקור אותו. אולם אין צורך להכריע כבר בשלב הנוכחי בין הגרסאות הסותרות. עסקינן במעצר עד תום הליכים, והרף הנדרש הוא של ראיות לכאורה. מכלול הנתונים מלמד כי לא נפלה טעות בקביעת בית המשפט המחוזי שהתביעה עמדה ברף זה.

המעשים המיוחסים לעורר מלמדים על מסוכנותו הגבוהה. לכך יש לצרף את העובדה שלחובת העורר עומדות 9 הרשעות קודמות. בפברואר 2011 הורשע העורר בתקיפה בנסיבות מחמירות של נטליה והקטינה, ונשלח ל-32 חודשי מאסר בפועל. בעודו בין כותלי הכלא התקשר העורר לנטליה ואיים עליה שיפגע בה. בגין עבירה זו נגזרו עליו 6 חודשי מאסר על תנאי ו-8 חודשי מאסר על תנאי. העבירות שבמוקד כתב האישום הנוכחי נעברו לכאורה זמן קצר לאחר שהעורר שוחרר ממאסרו, וכשלחובתו אף תלויים מאסרים מותנים.

לסיכום, חזקת החפות עומדת לעורר. התמונה העובדתית תתבהר במהלך שמיעת הראיות. אולם, בהמשך לאמור לעיל, לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת בית המשפט המחוזי להיעתר לבקשת המדינה. ודאי אין לקבוע, כפי שביקש הסנגור, שאין כנגד העורר ראיות לכאורה. בשקלול הנסיבות אף לא ראיתי מקום להזמין תסקיר מעצר, כעמדת הסנגור.

6.

הערר נדחה.