פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
8936/12
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המבקשת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב:
ניפיין אבו צראר
בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות
אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996
תאריך ישיבה:
ז' טבת, התשע"ג (20.12.2012)
בשם המבקשת:
עו"ד ארז בן-ארויה
בשם המשיב:
עו"ד ניל סיימון
החלטה
מונחת לפניי בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, ב-90 יום נוספים, החל מיום 26.12.12 או עד למתן פסק דין בת"פ 46321-03-12 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם מביניהם.
כתב האישום שהוגש נגד המשיב מכיל שישה אישומים. ברקע עומדים נישואי המשיב למתלוננת באוגוסט 2009, והולדת בתם בתאריך 28.10.2010. שלושת האישומים הראשונים מתארים מעשים חמורים ביותר שעל פי הנטען ביצע המשיב כלפי בתו, לרבות הריגתה. האישומים האחרים מתייחסים לעבירות של תקיפת קטין על ידי אחראי, תקיפה בנסיבות מחמירות, התעללות בקטין וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. האישום הרביעי עניינו תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, תקיפת בת זוג והתעללות בקטין, והאישום החמישי מתייחס להדחה בחקירה.
בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים, תוך קביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר והעדר חלופה שבכוחה להשיג את מטרת המעצר. בסיום ההחלטה ציין בית המשפט המחוזי שאין בהחלטתו כדי למנוע מהסנגור להגיש בקשה לעיון חוזר לאחר העדת המתלוננת.
שני שיקולים הם המכריעים בבקשה מעין זו. האחד – מסוכנותו של המשיב, והשני – קצב המשפט. באשר לראשון, העובדות מדברות בעד עצמן. על פני הדברים, המסוכנות כאמור היא גבוהה מאוד. באשר לקצב המשפט, אף התביעה מודעת לקושי. עד כה התקיימו שתי ישיבות, בהן העידו ארבעה עדי תביעה. המשפט קבוע לתאריך 31.12.2012, ובאותו מועד אמורה להעיד המתלוננת. המשך ישיבות ההוכחות נקבעו לימים 3.4.2013 ו-4.4.2013. יוצא שבמשך מעל לשלושה חודשים – מה-31.12.2012 ועד 3.4.2013 – לא קבוע כלל דיון. יתר על כן, הסנגור הדגיש כי חשוב לסיים את עדות המתלוננת בתקופה הקרובה כדי שיוכל לשקול הגשת בקשה לעיון חוזר בעניין מעצרו של מרשו, בהתאם לפתח שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטת המעצר.
באיזון הכולל, נראית לי התוצאה הבאה: על בית המשפט המחוזי לקבוע לפחות שני תאריכי דיונים, בין ה-1.1.2013 ל-3.4.2013. אינני מתעלם מן העומס המוטל על כתפי בית המשפט המחוזי, ומכך שהחלטה זו עלולה להשפיע על קצב המשפט בתיק אחר. עם זאת, המחוקק קבע כי על בית משפט זה לעקוב אחר קצב המשפט לגבי נאשם שמצוי במעצר תשעה חודשים מאז הוגש כתב אישום וטרם הוכרע דינו. שיקול הדעת המוענק לבית המשפט איננו מוגבל, אפוא, לשחרור נאשם כזה או למעצרו. רשאי הוא, במקרה המתאים והחריג, אף לתת הוראות נוספות. כך יישמר האיזון בין המסוכנות, שעניינה הציבור הכללי, לבין קצב המשפט – שנוגע לזכויותיו של הנאשם.
סוף דבר, ובהתאם לאמור לעיל, הנני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 יום החל מיום 26.12.2012 או עד למתן פסק הדין בת"פ 46321-03-12 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם מביניהם.
ניתנה היום, ז' טבת התשע"ג (20.12.2012).
ש ו פ ט