בש"פ 8945/99 סרג'יי פלקוב נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בו יוחסה לו עבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין ועבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

על פי הנטען בכתב האישום העורר הוא אסיר, המרצה עונש של 5 שנות מאסר. ביום 18.12.98, בעת שהיה בחופשה מהכלא, ניסה העורר לקיים יחסי מין עם אשתו, ומשסרבה לו, החל להפעיל נגדה כוח ופרץ בצעקות וקללות. כשניסתה המתלוננת לצאת מדירתה כדי להגיש תלונה נגד העורר, איים עליה העורר בציינו, כי "אם תתלונן זו תהיה טעות חייה".

המתלוננת המתינה מחוץ לבנין וכשחזרה, שב העורר למיטתה ואנס אותה.

משך קרוב לחודשיים נמנעה המתלוננת מלהגיש תלונה נגד בעלה. לטענתה, הבטיחה לעורר שאם לא ישוב לביתה בחופשותיו מן הכלא לא תתלונן נגדו במשטרה. לפי הודעתה במשטרה, ביום 9.2.99 הבחינה בגבר המנסה לפרוץ לדירתה ונבהלה, שמא בעלה שב הביתה למרות הבטחתו שלא לעשות כן, ועקב פחדה הרב מפניו הגישה נגדו תלונה על ארוע האונס נשוא האישום.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט המחוזי בנצרת נעתר לבקשה.

בהחלטתו קבע נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, כי בתיק ראיות לכאורה, שהן ממשיות ומשמעותיות לביצוע מעשה האונס. כן ציין, כי המתלוננת נתנה הסבר מספיק לכך שתלונתה נכבשה. נוכח טיבו של האישום, הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

בערר על ההחלטה טענה באת כח העורר בפירוט רב, כי אין בידי התביעה ראיות מספיקות, שיש בהן כדי לבסס את האישום נגד העורר. כן העלתה טענות שונות נגד פגמים שנפלו בחקירה, בכך שהחקירה לא מיצתה את בדיקת גרסאותיהם השונות של המתלוננת והעורר.

בחנתי את טענותיה של באת כוח העורר לעניין הראיות שבידי התביעה, ומסכימה אני עם השופט קמא, כי יש בתיק החקירה ראיות ממשיות שיש בהן פוטנציאל מספיק להרשעה.

אין חולק כי בהתחשב באישומים שהתביעה מיחסת לעורר קמה עילת מעצר נגד העורר בשל מסוכנותו. אכן מדובר בגירסה מול גירסה בלבד, אולם אין בכך כדי לפגוע בגרסתה הלכאורית של המתלוננת. המתלוננת נתנה ביטוי ברור בהודעותיה לפחדה מפני יציאת המתלונן לחופשות מהכלא, ואף הסבירה את השיהוי שחל בהגשת תלונתה. גירסת המתלוננת על פניה, ולכאורה בלבד, אינה נראית כעלילה שטפלה על העורר. לכך יש להוסיף כי חששה של המתלוננת מפני העורר אינו מופרך והוא נתמך בהרשעותיו הקודמות של העורר. לעורר הרשעות קודמות בעבירות שונות, ובין היתר, הרשעה קודמת בעבירה של תקיפת בן זוג.

בנסיבות אלה ונוכח מסוכנותו של העורר, איני רואה כי יש יסוד להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

אשר על כן, הערר נדחה.