בש"פ 8950/99 דוד שבת נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטה לדחות את בקשתו של העורר לשינוי תנאי מעצר הבית שהושתו עליו, בהליך של עיון חוזר.

העורר הואשם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין ובעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק, שתי העבירות המיוחסות לו בוצעו כנגד שתי מתלוננות שעבדו במינימרקט השייך לעורר.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר. בית המשפט החליט, כי קיימות ראיות לכאורה בתיק החקירה ואף מתקיימת עילת מעצר, אלא, שניתן להסתפק בחלופה למעצר, וקבע כי העורר ישאר במעצר בית מלא בביתו בתנאים שקבע בהחלטה.

זמן מה לאחר החלטה זו ביקש העורר לשנות מתנאי מעצר הבית, ולאפשר לו לצאת לעבוד במינימרקט שלו, עקב התדרדרות מצב העסק בהעדרו.

בקשה זו נדחתה בבית משפט קמא ועל כך הערר.

עיינתי בבקשה ושמעתי טענות הצדדים, אך לא ראיתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

בא-כח המדינה טען כי העורר לא הניח כל תשתית עובדתית ראיתיית לתיאור ההתדרדרות במצב עסקיו של העורר, ואכן צדק בטענתו זו.

מכל מקום, גם אם מוכנה אני להניח כי עסקי המינימרקט נפגעו בהעדר העורר מעסקו, הרי בנסיבות עניינו של העורר אין לראות בשהייה במקום העסק בשעות העבודה חלופה הולמת למעצר.

העבירות המיוחסות לעורר בוצעו, לפי הנטען, בעובדות שהיו נתונות למרותו במינימרקט שהיה בהנהלתו. אם אמנם יש סיכון בשחרורו המוחלט של העורר ממעצר, הרי הסיכון טמון בודאי בהחזרתו לזירת העבירה, ובהחזרתו למקום עבודה בו מצוי קהל של עובדות ולקוחות.

אשר על כן, הערר נדחה.