בש"פ 8953/14 מחמד בדר נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ ) מיום 11.12.2014 במ"ת 9109-12-14, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים .

1.

נגד העורר ונאשם נוסף הוגש ביום 4.12.2014 כתב אישום המייחס להם עבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

2.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 10.10.2014 הנאשם הנוסף בשם מחמד מסוודה (להלן: מסוודה

או הנאשם הנוסף ) ניסה להוציא מידיו של המתלונן את מכשיר הטלפון הסלולארי שלו (להלן: המכשיר ), אך המתלונן התנגד, משך את המכשיר בחזרה, והשניים נפלו על הקרקע כאשר מסוודה על המתלונן ומשקפיו של האחרון עפו מפניו. מסוודה צעק ואל המקום הגיע העורר, ולאחר חילופי דברים, השניים משכו את המכשיר מידיו של המתלונן ונמלטו מהמקום. זמן קצר לאחר מכן מכרו השניים את המכשיר והתחלקו בכסף שקיבלו תמורתו. במעשים אלו חברו העורר והנאשם הנוסף יחד לגנוב טלפון נייד ובשעת המעשה או בתכוף לפניו או בתכוף לאחריו ביצעו מעשה אלימות במתלונן כדי להשיג את החפץ הנגנב.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים, בעילה של מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), בין היתר, בהתחשב בעברו הפלילי המכביד של העורר ועונש המאסר המותנה של 10 חודשים אשר תלוי ועומד כנגדו בגין עבירת שוד.

4.

בהחלטתו מיום 11.12.2014, קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה

המצביעות על אשמתו של העורר, וכי העורר מהווה סכנה לשלומו ולביטחונו של

הציבור, בייחוד לאור עברו הפלילי המכביד בעבירות רכוש ואלימות.

על כך נסב הערר שבפניי.

5.

בהודעת הערר ובדיון שהתקיים בפני התמקד העורר אך ורק ברכיב של ראיות לכאורה. לטענתו, לאור הסתירות בין גרסאות המתלונן במשטרה והסתירות בגרסאות שמסר מסוודה, אין לפנינו ראיות לכאורה ולמיצער, קיימת חולשה בעוצמת הראיות.

6.

אומר בקצרה כי התקשיתי לרדת לסוף דעתו של העורר, ואעמוד בקצרה על מארג הראיות כנגד העורר: הנאשם הנוסף הפליל בחקירתו במפורש את העורר; העורר עצמו אינו חולק על כך שהיה בזירת העבירה אלא שלגרסתו הם רצו סיגריה והעורר

ראה שהנאשם הנוסף הולך לכיוון המתלונן אך כאשר שמע אותם צועקים "הסתובבתי וחזרתי ואז פחדתי וברחתי הבית"; אין חולק שהעורר והנאשם הנוסף מכרו שניהם את הטלפון שנשדד לאדם בשם טוויל, בבחינת סוף מעשה מעיד על תחילתו; וכן התנהגותם של העורר והנאשם הנוסף במהלך תרגיל החקירה.

מול ראיות ישירות ומוצקות אלה, מציב העורר סתירה מדומה או שולית בגרסתו של המתלונן, שבחקירתו הראשונה סמוך לאחר האירוע סיפר כי הנאשם הנוסף משך מידו את הטלפון "ראיתי דמות מתקרבת בחולצה לבנה קצרה טי שרט, מכנס ארוך כהה (מתכוון לעורר – י"ע), אני חושב היה ספורטיבי גם לא בטוח לא ראיתי פנים ואז הוא אמר כמה מילים לחשוד הראשון (הנאשם הנוסף – י.ע) אני לא יודע באיזה שפה עברית או ערבית. ואז החשוד הראשון קם ואני עדיין על הרצפה והוא משך את הטלפון ממני וברח" (כל זאת בהנחה כי המילה הוא מתייחסת לנאשם הנוסף – י"ע). בחקירתו השניה סיפר המתלונן כי הוא לא יודע בוודאות מי לקח לו את הטלפון מהיד אבל הוא מניח כי היה זה העורר "משום שהראשון (הנאשם הנוסף – י"ע) לא הצליח". המתלונן, סטודנט מחו"ל שלא מבין עברית ולא אנגלית, לא מכיר כמובן אף אחד מהשניים ועודנו שרוע על הרצפה התקשה לראות מי מביניהם משך מידו את המכשיר. איני רואה כל רבותא בסתירה זו, אם בכלל. החשוב לענייננו הוא, שמתיאור המתלונן עולה כי העורר נחלץ לעזרת הנאשם הנוסף בעוד המתלונן שרוע על הרצפה, תיאור התואם את הודעתו של הנאשם הנוסף.

אף לא ראיתי ממש בסתירות המדומות שקשר העורר לגרסתו של הנאשם הנוסף. זה אכן הכחיש תחילה כל קשר למעשה המיוחס לו, אך לאחר מכן, התוודה על מעשיו וסיפר אודות האירוע שתחילתו בשתייה מרובה של אלכוהול והמשכו בשוד המתלונן "בדר (העורר – י.ע.) היה לידי, הוא תפס את היד של הבחור ואילץ אותו לעזוב את הטלפון בזה שתפס לו ביד ומשך אותה ממני וברחנו עם הטלפון...ואני לקחתי ממנו את הפלאפון הוא החזיק אותו ניסיתי למשוך את הפלאפון ואז מחמד בדר בא עזר לי במשיכה ולקחנו את הפלאפון וברחנו". הדברים ברורים ולא נתונים לפרשנות, ולא עלה בידי העורר להצביע על סיבה הגיונית בגינה הנאשם הנוסף יפליל את העורר.

7.

כפי שציין בית משפט קמא, העורר הצהיר כי לא יטען לחלופת מעצר וגם במסגרת הערר דכאן לא טען לכך, בהתחשב בעברו הפלילי המכביד בעבירות רכוש ואלימות, בבחינת שור מועד הנכנס ויוצא בשערי בית הכלא.

אשר על כן, משהגענו למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, דין הערר להידחות.