בש"פ 8954/00 איאד סוב לבן נ. מדינת ישראל

1.ביום 31.10.00 הובא העורר לדין בבית-משפט השלום בירושלים, בגין עבירות של התפרעות ושידול לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. המדינה עתרה לבית-המשפט להורות על מעצרו עד תום משפטו ובית-המשפט נעתר לבקשה. לאחר שבחן את חומר הראיות, בא בית-משפט השלום לכלל מסקנה, כי "קיים סיכוי סביר שהראיות שבידי המשיבה תבאנה להרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לו". כיוון שכך, ומשלא מצא לראוי להורות על חלופת מעצר, ציווה על מעצרו של העורר.

בית-המשפט המחוזי, דחה את הערר, שהוגש מטעמו של העורר, בשל העבירות החמרות המיוחסות לו ונוכח עברו המכביד.

כנגד החלטה זו מופנה הערר. עיקר טענתו של העורר מכוונת כנגד החלטות בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי, שלפיהן קיימות ראיות לכאורה, וכי יש בראיות אלו כדי להרשיע את העורר בעבירות המיוחסות לו.

2.על-פי הכתוב בכתב-האישום, הוביל העורר בשני מקרים, ביום 20.10.2000 וביום 27.10.2000, תהלוכות של צעירים, שכניסתם לתפילה בהר-הבית נאסרה. תוך כדי צעידתו קרא "אללה הוא אכבר", היפנה קריאה לסדאם חוסיין להשמיד את תל-אביב ופנה בקריאה לחיזבאללה להשמיד את קריית-שמונה. לכל אלה הוסיף את הקריאה "איטבח אל-יהוד" כשהצועדים מחרים מחזיקים אחריו. עובדות נטענות אלה עשויות לכאורה לקשור את העורר לעבירה של התפרעות או התקהלות אסורה, אך קשה למצוא בהן את יסודות העבירה של שידול לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות.

3.משהחל הדיון היום התברר, כי גם התביעה סבורה שאין בעובדות הכלולות בכתב-האישום כדי להצביע על ביצוע עבירה של שידול לתקיפת שוטרים. היום הודיעה המדינה, כי בעצם היום הזה הוגש לבית-משפט השלום כתב-אישום מתוקן המייחס לעורר פרסום דברי שבח, אהדה או עידוד למעשי אלימות מתוך מטרה להסית לאלימות. תחת העבירה שיוחסה לו בכתב האישום המקורי, מיוחסות לו עתה עבירות של תמיכה בארגון טרוריסטי ופרסום הסתה לגזענות.

נציגת המדינה מציינת, כי העובדות המיוחסות לעורר, להבדיל מן העבירות שיוחסו לו, לא השתנו בעיקרן גם היום, יש בהן כדי להצביע על מסוכנותו ובמיוחד לאור הרשעותיו הקודמות הנגועות באלימות חמורה. נציגת המדינה ציינה עם זאת, כי אין התביעה מייחסת לעורר שימוש באלימות ממש במהלך האירועים נשוא האישום, אולם היא סבורה, כי גם דברי ההסתה שהשמיע מעידים על מסוכנותו.

העורר מדגיש, כי אף שלא נתבקש מראש רשיון לתהלוכה, הרי שבפועל בחרה המשטרה שלא לפזר אותה ואפשרה לצועדים להמשיך בדרכם, וממילא השלימה עם התנהגותם.

4.ואכן, בשלב זה של ההליכים ובטרם משפט, אין דינו של מי שנוהג באלימות ממש כמי שמשמיע דברים ולו גם "מילים לוחמניות". ומכל מקום, משאין מחלוקת כי החלטת בית-המשפט המחוזי, כמו החלטת בית-משפט השלום, נסמכה על ההנחה כי קיימות ראיות כנגד העורר בדבר ביצוע העבירה של שידול לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, ומשאין גם מחלוקת כי אין ראיות כאלה בפועל, ואף יסודות העבירה אינם כלולים בכתב-האישום, ממילא נשמטת התשתית ששימשה בעת ההחלטה להורות על מעצרו של העורר.

בהביאי כל אלה בחשבון, אך גם את חומרת מעשיו של העורר, אני מוצא כי החלטת בית-משפט קמא אינה יכולה לעמוד. העורר ישוחרר לפיכך בערובה ובתנאים מגבילים, כמוצע על-ידו, כדלקמן:

א.העורר לא יצא את ביתו עד תום משפטו.

ב.העורר יפקיד סכום של 10,000 ש"ח במזומן להבטחת התייצבותו למשפט ולהבטחת קיום תנאי השחרור.

ג.העורר ימציא ערבות של שני ערבים שיערבו בחתימתם, בסכום של 50,000 ש"ח כל-אחד, כי העורר יתייצב למשפטו ולא יפר את תנאי השחרור.