בש"פ 8966/99 יגאל זיקרי נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. על פי הנטען בכתב האישום, בין העורר לבין אחד מעובדי הפיצריה שאליה הגיע העורר (להלן: המנוח) התעורר ויכוח שהפך לתגרת ידיים. אנשים ששהו במקום הפרידו בין הניצים, אך לאחר מספר דקות חזר העורר למקום כשהוא מצוייד במקל מטאטא ובכיסו סכין. כשהבחין בו המנוח יצא לעברו עם סכין יפנית סגורה, ואיים עליו עם סכין זו. התגרה בין השניים התחדשה, ובמהלכה הוציא המנוח את המקל מידי העורר ואף היכה באמצעותו את העורר. אנשים ששהו במקום הצליחו להפריד בין השניים, ונטלו מן המנוח את המקל. מיד לאחר מכן הוציא העורר מכיסו את הסכין ודקר את המנוח במותנו, בגבו ובליבו. דקירות אלה גרמו למותו של המנוח.

לאחר הגשת כתב האישום נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט נ' הנדל) דחה את בקשתו של העורר לשחרור בערובה. על כך הערר שבפניי.

טענותיו של בא-כוח העורר התרכזו בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. לטענת בא-כוח העורר, אין בידי התביעה ראיות לכאורה לביצוע הרצח על ידי העורר. בטענתו מסתמך בא-כוח העורר על חוות הדעת הפתולוגית שבידי התביעה, ולפיה, המנוח נדקר שלוש דקירות, בחזה, במותן ובגב, כשהדקירה הקטלנית היתה הדקירה בחזה. אלא, שבאותה חוות דעת נקבע, כי הסכין שנמצאה בזירת הארוע יכולה היתה לגרום לדקירה בחזה ובמותן, אך לא בגב. מכאן למד בא-כוח העורר, כי לא מרשו הוא זה שדקר את המנוח דקירה קטלנית שהביאה למותו, אלא, דקירה זו נעשתה בידי אדם אחר. עוד טוען הסניגור, כי עדותו של שוטר שהיה נוכח באירוע, ולפיה, העורר הותקף על ידי המנוח ועל ידי אנשים נוספים, שהיכו אותו באמצעות מקל של מטאטא ובאגרופים, משמיטה את הקרקע מתחת לעבירת הרצח, ותומכת בגרסתו של העורר ולפיה מעשיו נעשו במסגרת הגנה עצמית.

לטענת בא-כוח המשיבה, אין בטענות אלה, על אף שהן עשויות לעורר קושי מסוים, כדי למוטט את ראיות התביעה. אמנם, חוות הדעת הפתולוגית קובעת כי הדקירה בחזה היתה הדקירה הקטלנית, אך נקבע בה גם, שהדקירה בגב היתה עמוקה ("אורך תעלת הדקירה - כ13- ס"מ") וחדרה לאבי העורקים, משמע, דקירה זו היא לכל הפחות בעלת פוטנציאל קטלני. לטענת בא-כוח המשיבה, העורר הודה בחקירתו הנגדית כי דקר את המנוח בגבו. מכאן, שגם אם נניח כי אין קשר ישיר בין הדקירה שדקר העורר לבין מותו של המנוח, הדקירה עצמה מצביעה על מסוכנותו של העורר. עוד טוען בא-כוח המשיבה, כי עדי תביעה שהעידו במשפט, ממוטטים בעדותם את טענתו של העורר בדבר הגנה עצמית, וכי ניתן אף ליישב את גרסתו של השוטר עם גרסתם של שאר העדים. בא-כוח המשיבה מוסיף, כי מסוכנותו של העורר נלמדת גם מחוות דעת פסיכיאטריות שניתנו לגביו, אשר מהן עולה כי העורר הוא אדם אלים מאד.

כאמור, בהחלטתו התייחס השופט לטענותיו של בא-כוח העורר ודחה אותן, בקובעו כי יש בעדויותיהם של עדי התביעה כדי להוות ראיות לכאורה לאשמתו של העורר. גם אם יש בטענותיו של הסניגור כדי להצביע על קושי ביחס להרשעתו של העורר ברצח, הרי שאין בקושי זה כדי להשמיט את הקרקע תחת ראיות התביעה, וזאת בעיקר נוכח עדויות עדי הראיה וכן נוכח הודאתו של העורר עצמו כי דקר את המנוח. אמנם, בא-כוח העורר טוען לקיומה של הגנה עצמית, אך טענה זו נסתרת, לכאורה, על ידי עדויותיהם של עדי התביעה, אשר העידו כי העורר הוא זה שהחל בתגרה. בשלב לכאורי זה, די בראיות אלה כדי להוות תשתית למעצרו של העורר.

מסוכנותו הרבה של העורר נלמדת אף היא מחומר הראיות שבידי התביעה: העובדה שהעורר דקר את המנוח בגבו וטיבה של הדקירה מלמדים על מסוכנותו של העורר. על אלה מתווספות חוות הדעת הפסיכיאטריות, המעידות כי העורר הוא אדם אלים, אשר היכה בעבר את בני משפחתו, אנשים בשכונת מגוריו ואף אנשי ציבור ושוטרים, אשר גם בהן יש כדי לחזק את המסקנה בדבר המסוכנות.

בנסיבות אלה, אין להסתפק בחלופה למעצר.

לא למותר להוסיף כי העורר עומד בפני סיום משפטו ובישיבה הקרובה של בית המשפט ב8.2.2000- יסתיימו ראיות ההגנה.

אשר על כן, הערר נדחה.