בש"פ 8971/08 זייד אמארה נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ה' ח'טיב ) מתאריך 7.10.2008 בבקשה לעיון חוזר, במסגרתה התבקש שינוי בתנאי השחרור בערובה שהושתו על העורר וכן העתקת מקום מעצר הבית שהוטל עליו.

2.

כנגד העורר וכנגד חברו, בילאל נעסי (להלן: בילאל ) הוגש כתב אישום. על פי הנטען בכתב האישום בילאל נהג בפראות ובמהירות מופרזת, התעלם מהוראותיו של שוטר תנועה שדלק אחריו בניידת משטרה, והמשיך בנסיעתו הפרועה. בשלב כלשהו של מרדף זה, הצטרף העורר שלפניי להתרחשות, במטרה לעזור לחברו בילאל: במכונית נפרדת, הוא עקף את הניידת באורח מסוכן שחייב אותה לרדת מן הכביש, נהג במהירות מופרזת ובפראות, עקף כלי רכב תוך שהוא דוחק את כלי הרכב בנתיב הנגדי לרדת לשולי הכביש, התעלם מהוראות השוטרים שדלקו אחריו, פרץ מחסום תנועה שהקימה המשטרה, חצה בדהרה רמזורים באור אדום, ובסופו של דבר התנגש בניידת משטרתית שחנתה בסמוך למחסום נוסף שהוצב בדרכו. כתוצאה מהתנגשות זו נפגעה שוטרת שישבה בניידת באותה עת, ונגרמו לה חבלות בחלקי גוף שונים. בגין התרחשות זו, מואשם העורר, בכתב האישום המתוקן, בסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, באי ציות לאות שניתן על ידי שוטר במדים, בפציעה בנסיבות מחמירות, בחבלה במזיד ברכב ובאי ציות להוראות רמזור.

3.

בד בבד עם כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרם של שני הנאשמים עד תום ההליכים, בשל מסוכנותם לציבור. לבסוף, החליטה הערכאה הדיונית כי למרות קיומה של תשתית ראייתית ולמרות קיומה של עילת המעצר, הרי שבהינתן גילם הצעיר של שני הנאשמים ובהתחשב בעברם הנקי, יש לשולחם לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. העורר שלפניי נשלח למעצר בית מלא בנצרת עילית.

4.

בהתקדם ההליך הפלילי, הגיע העורר להסדר טיעון עם המדינה, במסגרתו תוקן כתב האישום ביחס אליו, והוא מצידו הודה בעבירות בהן הוא מואשם. משכך, שב ופנה לבית המשפט המחוזי בנצרת וביקש, במסגרת בקשה לעיון מחדש, כי מקום מעצר הבית שלו יועבר מנצרת עילית לבית הוריו בכפר כנא, וכי יוּתר לו לצאת מן הבית בשעות מסויימות, כך שיוכל להמשיך לעבוד ולהפעיל את המוסך שבבעלותו. בבקשתו, ציין העורר כי הנסיבה שהתחדשה הינה העובדה שהצדדים הגיעו להסדר טיעון, והודאתו במיוחס לו במסגרת כתב האישום המתוקן. כמו כן טען העורר כי עצם חלוף הזמן, כחודשיים, מאז ניתנה ההחלטה על שחרורו לחלופת מעצר מהווה גם הוא נסיבה חדשה.

5.

בית המשפט המחוזי הנכבד דחה כאמור את הבקשה לעיון מחדש, וקבע כי לא נתחדשו נסיבות כלשהן המצדיקות עיון חוזר ושינוי בתנאי השחרור:

ראשית , משום שחודשיים אינם מהווים תקופה ניכרת במובן של סעיף 52 ל- חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

שנית , משום שיש טעם של ממש בטענת המדינה לפיה העובדה שהמבקש הורשע בדינו על פי הודאתו איננה מהווה נסיבה מקלה, שמצדיקה הקלה בתנאי השחרור, אלא דווקא מחזקת ומוכיחה את מסוכנותו של העורר, שהרי אין מדובר עוד בראיות לכאורה ובחשש למסוכנות, אלא בהרשעה השוללת את חזקת החפות.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי מוגש הערר שלפניי.

6.

בתאריך 2.11.2008 התקיים הדיון בפניי, וכל צד חזר על טיעוניו העיקריים. בא כוח העורר חזר על טיעוניו בדבר גילו הצעיר ועברו הנקי של העורר, כמו גם על התסקיר החיובי שהוגש בעניינו בתחילת ההליכים, ועוד קודם שהושג הסדר הטיעון. כמו כן חזר על הטענה כי חלפו כבר כחודשיים מאז הושם העורר במעצר בית, וכי הודאתו והכאתו על חטא מהווה, לשיטתו, עילה להקל את תנאי מעצר הבית שלו. לעומתו, שב בא כוח המדינה וחזר על הטענה כי אין מקום להקל את תנאי מעצר הבית של העורר, בשל העובדה שהודאתו רק פועלת כנגדו ומבססת את מסוכנותו. בא כוח המדינה גם הביע את חששו כי אם יוּתר לו, לעורר, לצאת לעבודתו במוסך שבבעלותו, הוא יימצא שוב נוהג בכלי רכב, בין בדרכו אל העבודה וממנה ובין במסגרת עבודתו, ואם ינסו שוב שוטרים לעוצרו, הוא עלול לנסות שוב להימלט כך ששוב יתפתח מרדף כמו המרדף נשוא כתב האישום. לאור חששות אלה, כמו גם לאור הנחת ב"כ המדינה כי העונש שייגזר על העורר צפוי להסתכם במספר שנות מאסר על פי הנחיות הפסיקה, בא כוח המדינה גרס כי אין מקום להקל את תנאי חלופת המעצר של העורר.

7.

לאחר שקראתי את החומר בתיק ושמעתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דינו של ערר זה להידחות. אכן, יש ממש בטענותיו של בא כוח המדינה: מסוכנותו של העורר גלויה היא, והודאתו בכתב האישום המתוקן רק מבססת מסוכנות זו ולא מהווה נסיבה מקלה. העורר, שהוא בעליו של מוסך לתיקון מכוניות, מבקש כי יותר לו לשוב ולהפעיל את עסקו. ואולם, בהינתן העבירות בהן הוא הואשם והורשע מכוח הודאתו, מתבקשת המסקנה כי אכן קיים חשש של ממש כי העורר ישוב לסורו. חלופת המעצר שנקבעה לו מאזנת כראוי בין השיקולים הרלבנטיים לעניין, ואין מקום להקל עמו עוד טרם גזירת עונשו. זאת ועוד - למרות גילו הצעיר של העורר, אין להתייחס לעבירות בהן הודה והורשע כמשובת נעורים בלבד, ואם נדרשת עדיין הוכחה לסכנה זו, הריהי הפגיעה שפגע בסופו של מרדף - בשוטרת שישבה בניידת המשטרה, שחסמה את דרכו.

לפיכך הערר נדחה.