בש"פ 8973/08 רונן זכאים נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיאה, השופטת מ' ארד ), מתאריך 9.9.08, להורות על מעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדות הצריכות לעניין

2.

נגד העורר הוגש בתאריך 23.8.08 כתב אישום לבית המשפט השלום בירושלים, המייחס לו ביצועם של שני מקרי דקירה. בהתאם למפורט באישום הראשון, העורר ואחד אליהו וייצמן (להלן: אלי ) נפגשו בתאריך 12.8.08, בשעה 02:00 לערך, בעקבות סכסוך שהיה בין הצדדים, ובמהלך הפגישה דקר העורר בסכין את אלי בירכו וגרם לו לפציעה, שחייבה טיפול בבית החולים. בהתאם למפורט באישום השני, בזמן סמוך לאירוע הראשון דקר העורר אף אדם שני, פבל קורולוב (להלן: פבל ), בידו ובישבנו, דקירות שאף הן חייבו טיפול רפואי בבית חולים. כן הואשם העורר בגניבת קטנוע ונהיגה בו ללא רשיון.

3.

המשיבה ביקשה להאריך את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. זאת, על יסוד הראיות לכאורה שיש לה, לטענתה, מסוכנותו של העורר הנלמדת ממעשי הדקירה לכאורה, ועברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל 16 הרשעות קודמות בעבירות של החזקת סכין, איומים, שוד, שוד מזוין, תקיפה, ועוד, הרשעות שהביאו לכליאתו של העורר לתקופות ממושכות.

4.

דיון שהתקיים בתאריך 25.8.08 בבית משפט השלום הנכבד, התמקד בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. בית המשפט (כב' השופט ר' וינוגרד ) קבע כי ככל שהדברים נוגעים לאישום שעניינו בגניבת הקטנוע, נראה כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה, בשים לב לכך שהעורר נתפס כשהוא רוכב על הקטנוע הגנוב, וההסבר שמסר לכך ב"זמן אמת" היה בלתי הגיוני. באשר לראיות בעניין האישומים בדקירה, נקבע, כי אלו בעייתיות יותר. שני הנדקרים ציינו כי אינם מזהים את הדוקר, ולא מסרו בהודעותיהם במשטרה גירסה שיש בה כדי להפליל את העורר. המשיבה נסמכת על הקלטות של הנדקרים ועל מזכר שערך אחד החוקרים, שלא במסגרת גביית ההודעה הרשמית, מהם עולה כי העורר הוא אכן זה שאחראי לדקירות, וכי הנדקרים חוששים ממנו עד למאד. בית המשפט סיכם כי אף אם הראיות עולות כדי ראיות לכאורה: "הרי שמדובר בראיות לכאורה על הגבול התחתון ביותר" (עמ' 14 להחלטה). בית המשפט הוסיף כי העבירות המיוחסות לעורר, בשילוב עם עברו הפלילי, מבססות רמת מסוכנות גבוהה, שאין לאיינה בחלופת מעצר. ברם, נקבע, כי כיוון שהמצב הראייתי הוא בעייתי וסיכויי ההרשעה "לוטים בערפל", אזי יש לבחון חלופת מעצר. העורר הופנה לתסקיר של שירות המבחן, אולם תסקיר כאמור לא נמסר במועד שנקבע (הוא הדיון שנערך בתאריך 7.9.08). בנסיבות אלה נקבע כי יש לשחרר את העורר למעצר בית בערבות כספית ובפיקוח של אשתו ושני אחיו של העורר (שהעידו שניהם כי אין להם רישום פלילי), בתוספת איזוק אלקטרוני.

5.

המשיבה הגישה ערר לבית המשפט המחוזי. היא השיגה על עצם ההחלטה לשחרר את העורר לחלופת מעצר, כמו גם על טיבה של חלופת המעצר שהוגדרה על-ידה כבלתי מספקת, בפרט כאשר אשת המשיב העידה שיחסיה עם העורר מתוחים, ושני אחיו של העורר הם – בניגוד לטענתם – בעלי עבר פלילי (הכולל עבירות של תקיפה והחזקת סם).

לאחר קיום דיון בבקשה, החליט בית המשפט (כב' הנשיאה, השופטת מ' ארד ) לקבל את הערר. בית המשפט קבע כי אף שחומר הראיות אין בו בהכרח כדי להצביע כבר עתה באופן ברור על האפשרות כי המשיב יורשע, די בו כדי לבסס "פוטנציאל ראייתי להרשעה". מראיות אלה עולה, לכאורה, כי הנדקרים ראו את העורר דוקר אותם, ואף אישרו זאת באימרות שונות (שהמשיבה מתכוונת להביאן כאימרות חוץ), אך חששו להעיד על כך. בנוסף, אישה נוספת (להלן: אורית ) מסרה עדות במשטרה לפיה היא ראתה את העורר ואת הנדקרים לפני האירוע, החלה ללכת לעבר ביתה, ושמעה צעקות של גברים. לאחר מכן הגיעה המשטרה למקום, ואחד השוטרים סיפר לה על הדקירות. אף אורית הביעה את חששה מן העורר. העורר, מצידו, טען כי אורית לוקה בנפשה. על יסוד האמור, נקבע, כי חומר הראיות: "איננו מושלם, אך יש בו פוטנציאל ראייתי להרשעה שדי בו כדי לבסס החלטה על מעצרו של המשיב" (עמ' 6 להחלטה). בהשתלבן של ראיות לכאורה אלה עם מסוכנותו של העורר, נקבע, הרי שיש להורות על מעצרו של העורר, כאשר לא יהיה בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

6.

בעררו טוען העורר כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה לאירועי הדקירה. העורר מציין כי הנדקרים טענו שאינם יודעים מי דקר אותם, מסרו תיאורים פיזיים שונים לגבי מי שדקר אותם, ואף מן ההקלטות לא ניתן לדלות כי העורר הוא אכן הדוקר, בוודאות הראייתית הנדרשת. העורר אף מסר אליבי לפיו שהה בדירת חבריו בזמן האירוע. לאור האמור, מבקש העורר להשיב על כנה את החלטת בית משפט השלום ולהורות על שחרורו למעצר בית.

דיון והכרעה

7.

עמדתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כי די בראיות הקיימות לגבי אירועי הדקירה כדי לבסס למעשה סיכוי סביר להרשעת העורר – מקובלת עלי ואף נימוקיו לכך טובים בעיני, ואין צורך לחזור על הדברים. בתמצית בלבד אציין כי אף שבהודעותיהם הפורמליות במשטרה טענו אלי ופבל גם יחד כי אין הם יודעים מי דקר אותם והכחישו כי היה זה העורר, ברי שההקלטות שנערכו להם אכן יכולות לשמש כראיות לכאורה כאימרות חוץ להוכחת האישומים. בפרט נכון הדבר לגבי הקלטתו של פבל עת לא היה מודע לכך שהוא מוקלט, שאז אישר שוב ושוב – לשאלת חוקרו – כי העורר הוא שדקר אותו. באותה הקלטה מצהיר פבל גם על חששו הרב מן העורר, חשש שיתכן ועמד בבסיס הסתבכותם של אותם עדים בסתירות פנימיות, שנראות כנועדות להרחיק עצמם מן העורר ככל הניתן. אמנם ייתכן ויוברר במהלך משפטו של העורר כי יש יסוד כלשהו לטענות בא-כוח העורר כנגד דרך חקירת המשטרה (כי חוקרי האירוע הדגימו "התלהבות" יתירה להביא להשגת עדות מפלילה מפי פבל ואלי, כי למעשה אין עדות ישירה מפי אלי באשר למעורבותו של העורר, למעט האמור במזכר שערך חוקרו של אלי, החוקר אלי בן טל, וכי ייתכן וקיימת אי-התאמה מסוימת בין הדברים שמסר אלי לחוקר בן טל לבין המזכר שערך). עם זאת, אין באמור כדי לאיין את כוחן של ראיות לכאוריות אלה בשלב הנוכחי.

כן יוזכר כי בנוסף לעדותם של אלי ופבל, מצויה בידי המשיבה עדותה של אותה אורית, המסבכת את העורר ומציבה אותו, לכאורה, במקום האירוע ובזמן האירוע, בניגוד לאליבי שמסר. אף השגותיו של ב"כ העורר באשר ללוחות הזמנים העולים משילוב עדויותיהם של אורית מזה ופבל מזה, ומידת ההשפעה שיש לעדות זו על תוקף טענת האליבי של העורר, הן טענות שיהיה מקום לדון בהן במהלך משפטו של העורר, ולא בשלב זה.

באשר לראיות לענין גניבת הקטנוע – אלו קיימות למכביר, והסבריו של העורר להימצאותו על קטנוע גנוב (ובפרט – כי מצא דרך מקרה קטנוע ברחוב, כאשר המנוע עובד והוא עומד בחניית נכה, והעורר החליט מטוב ליבו להזיזו "רבע מטר" ולהעלות את הקטנוע למדרכה, תוך שהוא חובש קסדה) – מופרך לכאורה על פניו. עם זאת אציין (למקרה שבעתיד יהיה כרסום בראיות לגבי האישומים האחרים) כי לא הייתי מורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים רק על יסוד הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירה זו שיוחסה לו.

8.

משקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר – על פי הנטען כנגדו בכתב האישום – אין מנוס מלהורות על דחיית עררו. מסוכנותו של העורר, כעולה מן העבירות המיוחסות לו, היא רבה. מסוכנות זו מתעצמת בשים לב לעברו הפלילי המכביד ביותר של העורר, וביצוען לכאורה של העבירות, תוך שתלויים נגד העורר עונשי מאסר על תנאי. עורר זה, שהעיד על עצמו כי יש לו "בעיית התמכרות" (כאמור בדיון בבית משפט השלום מתאריך 20.8.08, וכפי שהדגיש גם בית המשפט המחוזי) – איננו ראוי לאמון אשר יאפשר לעת הזו לשקול את השמתו בחלופת מעצר.

9.

לאור כל האמור לעיל – הערר נדחה.