בש"פ 8988/05 מחמוד עאבד נ. מדינת ישראל

1.העורר, צעיר בן 19 שנים, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת. הוא מואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, שימוש ברכב ללא רשות, הפקרה אחרי פגיעה ונהיגה בלא רישיון נהיגה. עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום משפטו. בית המשפט (כבוד הנשיא מ' בן-דוד) נעתר לבקשה. מכאן הערר שבפניי.

2.כתב האישום מתאר אירוע שנתרחש בנצרת ביום 19.8.05. בנקודה מסוימת נכחו אנשים רבים שהיו אורחים של חתונה שנערכה במקום. במקום פרץ עימות בין אחיו הקטן של הנאשם לבין ילדים אחרים שהיו שם. העורר התווכח עם חלק מן האנשים ואלו ניסו להרגיעו וביקשו ממנו לשוב לביתו. העורר חשש, כי אחיו נפגע ואמר כי הפגיעה באח לא תעבור בשתיקה וכי "ילכו על כך" 10 אנשים. העורר ניגש לביתו, נטל את המפתחות של המכונית השייכת לאחותו ובלא הסכמתה נהג עם המכונית למקום האירוע. יצוין, כי באותה עת לא היה ברשות העורר רשיון נהיגה בר-תוקף. העורר נסע למקום ופגע במכוון באמצעות המכונית ב-10 אנשים שנכחו במקום. האנשים נפגעו פגיעות מסוגים שונים, חלקן פגיעות קשות.

3.הסניגור המלומד לא חלק על כך שקיימות ראיות לכאורה וכן עילת מעצר. הדיון התמקד בשאלה האם ראוי לעשות שימוש בחלופת מעצר. בפני בית המשפט הונח תסקיר של שירות המבחן שבסיומו הומלץ, כי העותר ישהה בחלופת מעצר בבית אחותו בעכו. מן התסקיר עולה סיפור קשה ביותר. מסתבר, כי אביו של העורר רצח את אימו והוא מרצה כעת עונש מאסר. בית המשפט המחוזי לא התעלם מן ההמלצה, כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר. ברם, הוא היה בדיעה כי התנהגות העורר מצביעה על איבוד כל רסן ושליטה וכי בשל אירוע פעוט הוא פגע באנשים רבים בצורה קשה. בית המשפט כתב בהחלטתו, כי התנהגותו של העורר זהה לזו של אדם הנוטל לידו כלי נשק ופוגע ללא אבחנה בקהל הניצב מולו.

4.דעתי, כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. אין צורך לומר, כי המעשה המיוחס לעורר הינו חמור ביותר. תגובתו לפגיעה באחיו, אם הייתה פגיעה כלשהי שאף זה לא ברור, הייתה תגובה קיצונית, מוגזמת ופרועה. כאמור 10 אנשים נפגעו כתוצאה מכך שהעורר נהג במכונית ללא רשיון אל תוך קבוצת אנשים במטרה לפגוע בהם. לכך מתווספת העובדה שאין זו הפעם הראשונה שהעורר מבצע עבירת אלימות. זאת ועוד, המעשה המדובר מהווה הפרת התחייבות שהעורר נטל על עצמו בהליך אחר שהתנהל בבית המשפט לנוער. סיכומו של דבר, אין המקרה מתאים לשם שימוש בחלופת מעצר.

אי לכך הערר נדחה.