בש"פ 8991/03 יוחאי דדון נ. מדינת ישראל

העורר הואשם לפני בית-המשפט המחוזי בקשירת קשר עם אחר לביצוע שוד בדירתה של משפחה פלונית בחולון, וכן בכך כי יחד עם האחר (שלא אותר ולא נעצר) נכנס והתפרץ לדירת מגוריה של המשפחה, כשאחד מן השניים (העורר או האחר) חמוש באקדח, ותוך איומי אקדח כלפי בני הבית שדדו ארנק ובו 2,200 ש"ח במזומנים, שטרי כסף נוספים במטבע חוץ וכרטיס אשראי. לבקשת המאשימה, הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום בירור המשפט. בעררו על החלטה זו העלה סניגורו של העורר שתי טענות: האחת, כי האשמתו של העורר סומכת על תשתית נסיבתית, אלא שהראיות המצויות נגדו לוקות בסתירות הגורעות ממשקלן, ומכאן שאין כנגד העורר ראיות לכאורה בעוצמה מספיקה להצדקת מעצר. ושנית, כי בהתחשב בגילו הצעיר של העורר, ובכך שלמעט הרשעה אחת בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות שביצע בעודו נער אין לחובת העורר מעורבויות פליליות קודמות ידועות, ראוי היה לבית-המשפט המחוזי להסתפק לגביו בחלופת מעצר.

לא ביקשתי מבאת-כוח המשיבה להשיב על הטענה הראשונה. השופט המלומד אמנם הניח, כטענת הסניגור לפניו, כי בראיות קיימות סתירות הגורעות ממוצקותן. עם זאת קבע כי להאשמתו של העורר יש ראיות לכאורה, והפירוט שהובא בהחלטתו הניח את דעתי שקביעה זו בדין יסודה. להסברת עמדתי אעמוד על עיקרי הדברים: סמוך לאחר השוד נצפו השודדים על-ידי אחד המתלוננים כאשר ניסו, ללא הצלחה, להניע קטנוע שחנה ליד הבית. משנכשל נסיונם נמלטו ברגל עד שנאספו על-ידי מכונית שהייתה נהוגה בידי מי שהובא לדין ביחד עם העורר והואשם בסיוע לשודדים. העורר בחקירתו הכחיש את הימצאותו בעיר חולון במועד האירוע ואף טען שכלל איננו זוכר מתי לאחרונה הזדמן לעיר זו. דא עקא שעל הקטנוע, שאותו ניסו השודדים להניע לאחר השוד, אותרה טביעת אצבעו של העורר, ולעורר לא היה כל הסבר לממצא זה. יתר על כן, גם איכון השיחות בטלפון הסלולארי של העורר העידו על הימצאותו באזור ביצוע השוד בזמן הרלוואנטי; ואף לכך לא היה לעורר כל הסבר. יצוין כי העורר ונהג מכונית המילוט נעצרו על-ידי המשטרה כעשרים דקות לאחר הימלטותם ממקום השוד, כשלעת הזאת כבר לא היה השודד האחר במכונית. בחיפוש על גופו של העורר התגלה סכום של 1,500 ש"ח כשהוא מוסתר בתוך תחתוניו; ואף לכך לא היה לעורר כל הסבר. סכום זה אמנם איננו זהה לסכום המזומנים שעל-פי גרסת המתלונן היה בארנקו, בזמן שזה נלקח ממנו (כאמור 2,200 ש"ח), אך לעובדה זו אין בעיניי כל חשיבות, לפחות על רקע העובדה שבשוד השתתף אדם נוסף שנטש את מכונית המילוט לפני שזו עוכבה על-ידי המשטרה. ובהתחשב בזמן שעבר מאז השלמת השוד ועד למעצרו של העורר (כעשרים דקות), אף אינני מייחס כל חשיבות לעובדה שהבגדים שלבש העורר בעת מעצרו לא תאמו לתיאור בגדי השודד כפי שנמסר למשטרה על-ידי המתלוננים.

השופט המלומד שקל את האפשרות לשחרר את העורר בתנאי חלופה; אלא שמסקנתו הייתה כי בנסיבות העניין, וחרף גילו הצעיר של העורר, אין מנוס מן ההכרח להורות על מעצרו. בגיבוש מסקנה זו זקף השופט לחובת העורר את השתתפותו במעשה שוד חמור שבוצע בדירת מגורים, תוך שאחד השודדים מנופף באקדח ומאיים בו על חייהם של בני הבית. כן ייחס השופט משקל לעובדה שדינו של העורר בגין עבירת התקיפה בנסיבות מחמירות שבוצעה על-ידו בעודו נער נגזר זמן קצר לפני השתתפותו הנטענת במעשה השוד החמור. בגזר-הדין האמור אימץ בית-המשפט לנוער את המלצת שירות המבחן שלפיה ראוי להקל בעונשו של העורר, באשר שיתף פעולה עם שירות המבחן וגילה רצון להינתק ממעגל העבריינות ולעלות על מסלול של תפקוד תקין. השתתפותו במעשה השוד החמור, וכן התנהגותו בשלב החקירה, הובילו את השופט למסקנה כי אין ליתן בו אמון ולשחררו לחלופת מעצר.

הסניגור קיווה לשכנעני כי אימו של העורר עשויה לפקח עליו אם יורשה להימצא בתנאי מעצר בית בביתה. באת-כוח המשיבה שחלקה על טענה זו הפנתה אותי לאמור בגזר-דינו של בית-משפט השלום, שבו נכללה התייחסות גם לנסיבותיו המשפחתיות של העורר. נראה לי כי מעורבותו של העורר בביצוע השוד החמור, הנסמכת על תשתית ראייתית מוצקה, מעידה על מסוכנותו הרבה לביטחון הציבור; ובעובדה שהשתתף בביצוע השוד החמור זמן כה קצר לאחר שבית-משפט השלום נטה לו חסד והטיל עליו עונש קל להפליא בגין העבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות שבה הורשע, אך מחזקת את ההערכה כי לא ניתן לסמוך על העורר שיקיים תנאי חלופה. בדין, אפוא, הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו.

הערר נדחה.