בש"פ 9001/00 פלוני נ. מדינת ישראל

העורר הועסק על-ידי עיריית ירושלים כמנהל מתנ"ס ומפקח על מוסדות של נוער במצוקה. הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו ביצוע מעשים מיניים בשתי מתלוננות. המתלוננת הראשונה הופנתה אל המתנ"ס שבניהולו לשם ביצוע עבודת שירות לתועלת הציבור, על-פי צו של בית המשפט. העורר תיאם עם המתלוננת כי יאסוף אותה במכוניתו, אך במקום להביאה אל המתנ"ס, הסיע אותה תחילה לבית קפה ואחר-כך אל מחוץ לעיר, ביקש לשכב עימה ומשדחתה אותו הפשיל את בגדיה בתוך מכוניתו ובעל אותה שלא בהסכמתה. על כך הוא מואשם בעבירת אינוס. המתלוננת השניה היא קטינה כבת 15. העורר פגש אותה בפנימייה בירושלים. הוא הציע לה את עזרתו, פיתה אותה במתן תשומת לב ובקניית מתנות, אך עד מהרה גלש לעשיית מעשים מגונים בגופה. בהזדמנויות אחדות בעל אותה, בהסכמתה, תוך ניצול יחסי התלות והמרות ששררו ביניהם. על מעשים אלה הוא מואשם בעבירה של מעשה מגונה ובעבירה של בעילה אסורה בהסכמה.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה להורות על מעצרו של העורר עד לתום בירור המשפט. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי לשני האישומים יש תשתית ראייתית מוצקה, וממילא מקימים הם עילת מעצר. עם זאת קבע כי בנסיבות העניין ניתן להשיג את מטרת המעצר בקביעת חלופה שפגיעתה בעורר תהיה פחותה מן הפגיעה הכרוכה במעצר. העורר שוחרר אפוא בערובה ובתנאים מגבילים, בכללם חיובו להימצא במעצר בית מלא.

הערר שלפניי מופנה כנגד ההחלטה להתנות את שחרורו של העורר במעצר בית מלא. הסניגור טען, כי בעקבות הגשת כתב האישום התפטר העורר מעבודתו בעירייה. את העבירות ביצע כלפי מתלוננות שנזדמנו לו במסגרת עבודתו, ומשהתפטר אין יסוד לחשוש שיפגע בנשים אחרות. בנסיבות אלו, טען הסניגור, מן הראוי היה להסתפק בהגבלה חלקית שתאפשר לעורר להיקלט בעבודה מתאימה ולצאת מביתו לצורך העבודה.

דין הערר להידחות. עיינתי בחומר הראיות ונוכחתי כי להאשמתו של העורר בשתי הפרשיות יש בסיס ראייתי ממשי. מסוכנותו של העורר נלמדת מן המעשים. אין בכך כלום, שאת המתלוננות בהן פגע, פגש במסגרת תפקידו. גם אם יעבוד במקום אחר, או יתהלך בחוצות, עלול הוא לסכן את שלומן של נשים ונערות. למסקנה זו הגיע גם קצין המבחן בתסקיר המעצר שהוגש לבית המשפט. אני סבור כי חסד עשה בית המשפט המחוזי עם העורר כאשר נמנע מלהורות על מעצרו.

הערר נדחה.