בש"פ 9003/15 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק ) מיום 21.12.2015 במ"ת 10526-12-15, בגדרה הורה בית המשפט על המשך החזקתו של העורר, קטין יליד 1999, במעצר בית.

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 6.12.2015 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה חמורה, תקיפה הגורמת חבלה ממשית והחזקת סכין. על-פי כתב האישום, ביום 23.11.2015 בשעה 00:45 לערך, הסתובבו תלמידים מישיבת "משכן הדעת" בשכונת רמות וחיפשו חפצים נטושים אותם רצו להביא לישיבה. בשלב מסוים התפתחה קטטה בין תלמידי הישיבה לבין חבורת צעירים ששהתה במקום. במהלך התקיפה, ריסס העורר גז מדמיע לעבר פניו של תלמיד הישיבה שלמה לובין (להלן: לובין ). בשלב זה תפס תלמיד ישיבה נוסף (להלן: המתלונן ) את העורר ואחז בו במטרה להפסיק את התקיפה כלפי חבריו. העורר, שאחז סכין בידו, דקר את המתלונן בצד שמאל של מפשעתו וגרם לו לדימום רב.

2.

העורר נעצר והוחזק במעצר ימים לצורך חקירה החל מיום 23.11.2015 ועד שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי החלטה לשחררו למעצר בית, וזאת במסגרת ערר על החלטה של בית משפט השלום לעניין הארכת מעצרו.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו מחדש של העורר עד תום ההליכים נגדו. בדיונים בבקשה שנערכו ביום 10.12.2015 וביום 15.12.2015 טענו הצדדים לעניין קיומן של ראיות לכאורה. בפני בית המשפט הוצגו הודעות של המעורבים באירוע, ובהן הודעותיהם של המתלונן, של לובין, ושל בני ישיבה נוספים שנכחו במקום; הודעותיהם של העורר ושני הוריו; וכן הודעות מטעם השוטרים שהוזנקו לזירת האירוע, והשוטרים שעצרו את העורר. כמו כן, נמסר לבית המשפט כי העורר זוהה כקשור לאירוע בארבעה מסדרי זיהוי שנערכו לבני הישיבה, אל מול מסדרי זיהוי נוספים בהם זוהו שני חשודים אחרים (להלן: החשודים האחרים ). בסוף הדיון שנערך ביום 15.12.2015 קבע בית המשפט, כי עד למתן החלטה בבקשה אין מקום לשנות את תנאי השחרור. עם זאת, התיר בית המשפט לעורר לצאת ל"חלון" של שעה לצורך תפילות, פעמיים ביום, בליווי מפקחים.

4.

בהחלטה מיום 21.12.2015 קבע בית המשפט, על סמך הראיות שהוצגו לפניו, כי אומנם עולה חשד מסוים בדבר השתתפות העורר בקטטה, ואף קיימות ראיות מסוימות המחשידות אותו בביצוע הדקירה, אך נראה כי ראיות דומות קיימות לגבי שני החשודים האחרים, ברמה ראייתית דומה. זאת ועוד, בית המשפט הביע ספק רב באשר לקבילות מסדרי הזיהוי בגדרם זוהה העורר, נוכח היכרות מוקדמת של המזהים עם העורר, ועל כן קבע יש לייחס להם בשלב זה משקל ראייתי נמוך. לרקע האמור, קבע בית המשפט כי אין מקום למעצרו בפועל של העורר עד תום ההליכים. יחד עם זאת, הורה בית המשפט על המשך שהותו של העורר בתנאי השחרור שנקבעו בעבר. בנוסף, נוכח גילו של העורר, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר תוך 30 יום, לצורך המשך בחינת תנאי השחרור. כמו כן, נקבע כי לאחר הגשת התסקיר ייקבע, במידת הצורך או לבקשת הצדדים, דיון נוסף.

הערר והדיון בערר

5.

בערר שהוגש על החלטתו של בית משפט קמא נטען, כי קביעתו של בית המשפט בדבר חולשת הראיות לא באה לידי ביטוי בתוצאה אליה הגיע, של הותרת העורר בתנאים מגבילים של מעצר בית. זאת ועוד, נטען כי היה על בית המשפט לייחס משקל רב יותר לראיות המזכות, ולקבוע בצורה מפורשת כי העדויות ומסדרי הזיהוי אינם עומדים ברף הראייתי הנדרש להמשך החזקתו של העורר בתנאים מגבילים. טיעון נוסף אותו מעלה העורר עניינו אפליה בינו לבין החשודים האחרים, אשר זוהו אף הם במסדר זיהוי, ושנגדם אין למשיבה כוונה להגיש כתבי אישום. בדיון שקוים בפניי הוסיף בא-כוח העורר, כי העורר החל בתהליכים להשתלב בישיבה בתנאי פנימייה בצפון הארץ וכי תנאי השחרור מונעים ממנו בשלב זה את המשך הליך ההשתלבות.

6.

מנגד טענה המשיבה, כי קביעת בית משפט קמא לעניין עוצמתן של הראיות לכאורה שגויה, וכי יש ראיות נוספות, המחזקות את המיוחס לעורר, אותן לא הזכיר בית המשפט קמא. לגישת המשיבה, גם אם קיים כרסום בחלק ממסדרי הזיהוי, למשל בשל מפגש קודם מקרי וחד פעמי בין העד לבין העורר בשכונת מגוריהם, הכרסום הוא מינימאלי, ועל כל פנים שילוב ההודעות המפלילות השונות מצטבר לכדי ראיות לכאורה בעוצמה מספקת. זאת, בעיקר בהתחשב בסף הראייתי הפחות הנדרש כאשר עסקינן בהחלטה על המשך שהותו של העורר במעצר בית, לעומת מעצר בין סורג ובריח. המשיבה מוסיפה, כי שגה בית המשפט עת קבע שקיימות ראיות לכאורה נגד שני החשודים הנוספים, בעוצמה הדומה לעוצמת הראיות נגד העורר, וזאת מאחר שבניגוד לעורר, שזוהה בארבעה מסדרי זיהוי כמי שביצע את הדקירה , זוהו השניים האחרים כמי שהיו בזירת ההתרחשות . מכאן, כי עוצמת הראיות אינה זהה, ואין לקבל את טענת האפליה שהעלה העורר.

דיון והכרעה

7.

הערר על החלטת בית משפט קמא הוגש טרם שהתקבל תסקיר מעצר בעניינו של העורר, ולפיכך טרם התקבלה על-ידי בית משפט קמא החלטה מסכמת בדבר תנאי שחרורו. על דרך הכלל, אין זה רצוי לפנות לבית משפט זה טרם שסיים בית משפט קמא את מלאכתו וטרם שהונח לפניו מלוא המידע הנדרש לצורך קביעת המעצר או תנאי השחרור. יחד עם זאת, בא-כוח העורר טוען כי קבלת הערר נדרשת במקרה דנא כבר בשלב זה, נוכח קביעתו של בית משפט קמא בדבר היעדר ראיות לכאורה. לשיטתו, בהיעדר ראיות לכאורה אין הצדקה להשארתו של העורר בתנאים מגבילים ויש לשחררו מההגבלות בהן הוא נתון אף טרם התקבל תסקיר שירות המבחן. גם המשיבה סברה כי שעה שהסוגיה הראייתית נדונה לגופה בפני בית משפט זה, ראוי להכריע בה כבר בשלב הנוכחי.

אכן, למקרא מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בעניין עוצמת הראיות, ניתן היה לסבור שלא נותרה הצדקה לקיומם של התנאים המגבילים בהם נתון העורר. אלא, שכפי שיפורט להלן, מסקנתי היא כי עיון בחומר החקירה מעלה כי בידי המשיבה תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה הנדרשת לצורך הוכחת המיוחס לעורר, תשתית שעל בסיסה היתה הצדקה לקבוע לעורר תנאי שחרור הכוללים הגבלות על חירותו.

8.

כפי שצוין לעיל, העורר זוהה על-ידי ארבעה עדים שונים במסדרי זיהוי שנערכו ביום 24.11.2015. העד שלמה גיטמן מסר בחקירתו כי לא ראה את רגע הדקירה, אך ראה את העורר מחזיק סכין בידו. העד הוסיף, כי ראה את העורר בפיצרייה שבועיים לפני האירוע ושבכך מסתכמת היכרותו המוקדמת עמו. העד שמעון ליבוביץ' מסר בחקירתו כי לא ראה את הדקירה עצמה, אך זכור לו כי העורר הוא הדוקר. לובין, תלמיד הישיבה שרוסס בגז מדמיע, העיד גם הוא כי העורר הוא הדוקר. לובין הוסיף בחקירה, כי למרות שעיניו נפגעו מהגז הוא " בטוח שזה שראיתי בתמונה [העורר, צ.ז.] הוא זה שדקר ". העד אבישי פנחסי (להלן: פנחסי ) זיהה גם הוא את העורר כמי שדקר והוסיף, כי אין בינו לבין העורר היכרות מוקדמת. בחקירתו אומנם ציין פנחסי כי לא ראה את רגע הדקירה, אך הוסיף כי העורר והוא נעמדו בשלב מסוים פנים אל פנים, ולכן הוא " זוכר את הפרצוף מעולה ", וכי ראה מקרוב את המתלונן תופס את העורר ממש לפני הדקירה.

אכן, כפי שנקבע בהחלטתו של בית משפטו קמא, חלק מהזיהויים אינם נקיים מקשיים. כמו כן, כפי שטען בא-כוח העורר, קיימות בתיק דנא ראיות אחרות שאינן תומכות בגרסתה של המשיבה. יחד עם זאת, נזכיר כי אין אנו מצויים בהליך העיקרי, ואין אנו נדרשים להחליט בדבר משקלה ומהימנותה של כל עדות ועדות או להכריע בין ראיות סותרות. בשלב זה, די בכך שעולה מחומר הראיות קיומה של תשתית ראייתית בעוצמה מספקת להמשך החזקתו של העורר בתנאים מגבילים. דומני, כי על אף הקשיים בזיהויים, צירוף עדויותיהם של ארבעת המזהים יוצרת את התשתית הנדרשת.

9.

בהמשך לאמור לעיל, מצאתי כי יש לדחות גם את טענת העורר בדבר אפליה בינו לבין החשודים האחרים, וזאת מאחר, שכפי שטענה המשיבה, אין הקבלה בין הראיות שנאספו נגד העורר לראיות נגד החשודים האחרים. בעניין זה נראה כי אכן נפלה שגגה בקביעתו של בית משפט קמא לפיה שני החשודים האחרים זוהו כדוקרים במסדרי זיהוי שנערכו. כך, העד אוריאל אשכנזי זיהה את אחד החשודים האחרים במסדר הזיהוי כאחד מחברי הקבוצה שבה היה הדוקר . בנוסף, כשנשאל בחקירה באותו היום מה היה חלקו של החשוד שזיהה באירוע, ענה כי " הוא היה במרכז העימותים ... הוא עמד קרוב מאוד לנדקר והיה נראה שהוא לא פרייאר " (שורות 31-30 לפרוטוקול החקירה). באופן דומה, העד דוד שר זיהה גם הוא חשוד אחר שאינו העורר

כמי שהיה באירוע , וכנשאל על חלקו באירוע ענה כי החשוד שזיהה היה נוכח בקטטה (שורות

41-36 לפרוטוקול החקירה). העדים ציינו, אם כן, את מעורבותם של החשודים האחרים בקטטה, אך לא זיהו מי מהם כדוקר .

10.

לסיכום: לאחר בחינת הראיות, מצאתי כי אין לומר שדין ההגבלות שהוטלו העורר להתבטל מחמת העדר תשתית ראייתית. יתכן שהתשתית אינה בעוצמה מלאה שתצדיק מעצר בפועל, אך לעת הזו המשיבה אינה עומדת על מעצר. יש בידי המשיבה ראיות שאם תצלחנה את כור ההיתוך של ההליך העיקרי, ומשימה זו לא תהיה נטולת קשיים, תספקנה להרשעת העורר. זאת ועוד – במצב הראייתי הקיים, ונוכח חומרת המעשה המיוחס לעורר, אין זה ראוי להסיר את המגבלות בהן הוא נתון בטרם ששירות המבחן יבחן את מכלול נסיבותיו ויגבש המלצה. בכלל זאת, יבחן שירות המבחן גם את תכניתו של העורר להשתלב בלימודים בתנאי פנימייה, ככל שפרטי התוכנית יוצגו לשירות. לאחר קבלת התסקיר ישקול בית המשפט המחוזי את הצורך בהותרת העורר בתנאים מגבילים, ומסור לו שיקול דעת מלא בנדון.

סוף דבר, הערר נדחה.