בש"פ 9007/10 מוחמד אגבאריה נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.11.10 בתיק מ"ת 37967-09-10 שניתנה על ידי השופט י' כהן , לפיה נעצר המשיב עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו. כתב האישום מייחס לו ביצוע עבירות בנשק, איסור לנהוג ללא רישיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח. על פי הנטען, העורר החזיק יחד עם אחיו רובה מסוג קלצ'ניקוב ומחסנית. העורר נהג ברכב כאשר אחיו ישב לידו ולרגליו תיק שהכיל את הרובה.

2.

הסניגור מיקד את טיעוניו בשניים: האחד, החסר בתשתית הראייתית. השני, אי שחרור העורר לחלופה, הגם ששירות המבחן המליץ על כך ובית המשפט התרשם לחיוב מהערבים שהוצעו. עיינתי בחומר ונחה דעתי שקיימות ראיות לכאורה במידה הנדרשת בשלב זה. מסקנה זו נשענת על הודעתו הראשונה של אחיו מיד לאחר שנעצר. הוא מסר כי העורר קיבל את הנשק כדי לשמור עליו. אומנם נכון הוא כי בהודעה מאוחרת, חזר בו אחיו של העורר מהפללתו. ברם, מעבר לכך שאין זה השלב שבו על בית המשפט לבחור בין גרסאות סותרות שנמסרו על ידי עד, מתעוררת השאלה מדוע אחיו של העורר יפליל גם אותו תחילה אם העורר כלל אינו מעורב בעבירת הנשק. ראיה נוספת היא העדות לפיה העורר קרא לאחיו לברוח כאשר המשטרה עצרה את הרכב. הסניגור תירץ את העניין בכך שהעורר לא רצה שייתפס כנוהג ללא רישיון נהיגה או ביטוח ולכן חשש שהימצאות האח ברכב תוביל לגילוי נהיגתו שלא כדין. אולם, כפי שצוין על ידי בית המשפט המחוזי, במכונית נותר אדם נוסף שלא ברח אשר היה ביכולתו להצביע על העורר כנהג ברכב. מכאן, על פני הדברים, ההוראה לברוח לא נועדה כדי להעניק הגנה לעורר דווקא מעבירות התעבורה, כטענתו. חשוב לדייק, כי אין באמור כדי לשלול את קו ההגנה של העורר. עניין זה ייבדק במהלך המשפט. בשלב המעצר, די בהודעת אחיו של העורר נגדו. עסקינן בבחינת ראיות לכאורה, ואלו בנמצא.

נכון הוא ששירות המבחן המליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר בית במקום המרוחק ממקום מגוריו הקבוע. עם זאת, בית המשפט שם דגש על המסוכנות הנשקפת מביצוע עבירות נשק. העיסוק לכאורה בכך מצביע על מסוכנות גבוהה. כפי שבית המשפט המחוזי ציין, הנסיבות מעלות אפשרויות שונות בדבר מקורו של כלי הנשק ונתון נעלם זה משליך על סוג הקשר של העורר לעבירות הנשק. מכאן, מסקנת בית משפט כי לא ניתן להבטיח את מטרות המעצר באמצעות החלופה שהוצעה, מבוססת על נסיבות המקרה והמעשים שהוכחו לכאורה נגד העורר. לא נפלה אפוא טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי בדרך שבחן את רמת המסוכנות של העורר ואת החלופה שהוצעה.

3.

הערר נדחה.