בש"פ 9014/09 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 29.10.2009 לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום המייחס לו שש עבירות אינוס במשפחה בידי אחראי על חסר ישע, לפי סעיפים 351(א), 345(א)(1), ו-346(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); חמש עבירות מעשה מגונה במשפחה בידי אחראי על חסר ישע, לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב) ו-345(ב)(1) ו-(א)(1) לחוק העונשין; מספר רב של עבירות של תקיפת

קטין לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין; ועבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין (פ"ח 1132/09).

על פי כתב האישום, במספר מקרים ביצע העורר עבירות מין בשתי קטינות בנותיה של בת זוגו ובמספר רב של מקרים היכה אותן.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 21997/09).

בהחלטתו מיום 29.10.2009 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת

ו' מרוז ) את הבקשה והורה על מעצרו של העורר. בית המשפט ציין כי כנגד העורר תשתית ראייתית לכאורה מוצקה ומבוססת, כאשר נמצאו לגרסת המתלוננות חיזוקים רבים. כן קבע בית המשפט כי לא ניתן לנטרל את הסכנה הנשקפת מהעורר באמצעות חלופת מעצר.

מכאן הערר שלפניי.

לטענת בא כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, וכי קיים סיוע ראייתי כנדרש בחוק, שכן קביעתו זו נובעת מחומרת העבירות ולא מהסיכוי להרשעה. כן טוען בא כוח העורר כי היה על בית המשפט להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר, שכן אין מסוכנות מצידו לקטינות, המצויות בפנימייה.

מנגד, סומך בא כוח המשיבה את ידו על החלטתו של בית המשפט המחוזי, בה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה, ומבקש לדחות את הערר.

לאחר שעיינתי בערר ובחומר הראיות שהוגש לעיוני ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

יאמר ראשית כי לטענותיו של בא כוח העורר בדבר חולשת הראיות אין שחר. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בחומר הראיות, כנגד העורר מצויות בראש ובראשונה עדויותיהן של הקטינות בפני חוקרת הנוער, עדויות המשתלבות זו בזו הן מבחינת התיאור הכללי של ההתרחשויות והן בתיאורם של מעשים פרטניים שביצע בהן העורר. עדויות אלו משתלבות אף בעדויותיהם של עדים אחרים, ואף העורר עצמו אינו מכחיש בחקירתו את האפשרות כי ביצע את המיוחס לו בהיותו בגילופין, שכן אין הוא זוכר לטענתו את מעשיו, ורק טוען כי הדבר אינו סביר.

במקביל, מדובר במי שכלל העדויות לכאורה, ובהן אמרותיו שלו, מצביעות על כך שמצוי הוא בגילופין לעיתים שכיחות, ובמצב זה אין הוא שולט ביצריו, ונוהג באלימות קשה כלפי סביבתו. בנסיבות אלו, ואף במנותק מהמעשים המיוחסים לו כנגד הקטינות, מהווה הוא סכנה ברורה לשלום הציבור, ואין כל מקום לשחררו לחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.