בש"פ 9015/01 סידאוי מוחמד נ. מדינת ישראל

בתאריך 8.11.01 בשעות הלילה, פרצה תגרה בין משפחות סידאוי ורמלאוי בעיר העתיקה בירושלים. על פי הנטען בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, אחז העורר 2 את אחד מיריביו, באסם רמלאוי, ואילו עורר 1 החל להכותו באלה. בהמשך שלף עורר 1 סכין ודקר את המתלונן בחזהו, וכתוצאה מכך אושפז המתלונן בבית חולים למספר שעות.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה והורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, ובכך עוסק הערר שבפני. בא כוחם של העוררים טען כי נכון היה לשחרר את שולחיו לחלופת מעצר, ואת בקשתו הוא השתית על מספר טעמים: לעורר 1 אין עבר פלילי, עורר 2 הינו קטין, בקטטה נטלו חלק גם בני המשפחה היריבה אך איש מהם לא נעצר, נערכה סולחה בין המשפחות היריבות. לבסוף נטען, כי בימים אלה החל חודש הראמאדן, בו נוהגים מוסלמים, על פי מצוות דתם, להתפלל ולצום.

הטענות שהובאו על ידי בא כוח העוררים הינן נכבדות, אך כולן היו לנגד עיניו של בית משפט קמא כאשר ניגש להכריע בשאלת המעצר. במרכז החלטתו של השופט עמד הצורך לתת מענה הולם למי שנחשדו בשימוש בנשק קר על מנת לחסל סכסוכים. אכן, השופט קמא לא היה מודע לכך שאשפוזו של המתלונן היה לשעות ספורות בלבד, אך נדמה שעניין זה אינו בעל משקל רב, הואיל והדקירה יכולה היתה להיות גם קטלנית, ורק במקרה נמנעה תוצאה קשה פי כמה. מי שנותן דרור ליצריו ודוקר אדם בסכין, גם אם הוא חסר הרשעות, מעיד על עצמו שגלומה בו סכנה לציבור, ובתור שכזה הדרך בה עשוי להיות מענה לסכנה הנשקפת ממנו, היא החזקתו במעצר. אכן, הדקירה בוצעה על ידי עורר 1, אך גם לעורר 2 היה חלק במעשה, כאשר אחז במתלונן ואפשר לשותפו לבצע את התקיפה. גילם של העוררים, ועריכתה של סולחה, הם עניינים שראוי להם שידונו בשלב הטיעונים לעונש, אם אשמתם של העוררים תוכח והם יורשעו בדינם. אך משקלם של כל אלה בשלב זה של ההליכים הוא משני, ומכאן השקפתי שהערכאה הראשונה לא שגתה בהחלטתה.

הערר נדחה.