בש"פ 9015/10 פטריק אזולאי אזולאי (מרדכי) נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (מיום 7.11.10 בתיק מ"ת 54020-10-10 שניתנה על ידי כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ ), לפיה נעצר העורר עד למתן החלטה בעתירת המדינה להכריז עליו כבר הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954. יצוין, כי במהלך הדיון בפניי הודיע הסניגור כי אינו טוען נגד קביעת בית משפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה בהליך ההסגרה וברצונו להעלות טענות אלה במסגרת העתירה. הדיון יתמקד אפוא בקיומה של עילת מעצר.

2.

ביסוד העתירה עומדים שני פסקי דין בצרפת נגד העורר. האחד, העמדתו של העורר לדין בצרפת בגין מעשים מגונים שביצע בין השנים 1999-2001 במסגרת עיסוקו כרופא גניקולוג בחמש מטופלותיו. במהלך החקירה הודה העורר. טרם מתן הכרעת הדין, בחודש אוקטובר 2002, נמלט העורר מצרפת והגיע ארצה. כשבוע לאחר מכן הורשע העורר על ידי בית המשפט במרסיי בעבירות של תקיפה מינית על ידי בעל סמכות, ביחס לארבע מטופלותיו (תלונה אחת התיישנה) ונידון לעונש מאסר בפועל של שנתיים. האחר, בתאריך 6.2.2008, הורשע העורר בהעדרו בעבירות של תקיפה מינית על ידי בעל סמכות ביחס לחמש מטופלות ונידון לעונש מאסר של שלוש שנים.

טענתו העיקרית של העותר היא כי אין הוראה חוקית המורה על מעצרו של מועמד להסגרה באופן אוטומטי. הודגש כי העורר נמצא בארץ כשמונה שנים ולא הוגשה נגדו תלונה אחת. לכן הוצעה החלופה של מעצר בית אצל רעייתו ובנותיו בתנאי של איזוק אלקטרוני. מהעבר האחר, הסביר בא-כוח המדינה כי הליכי הסגרה דורשים זמן והתייחס לבריחת העורר מצרפת ומסוכנותו כפי שעולה משני פסקי הדין.

3.

אכן, אין הוראת חוק המחייבת מעצרו של אדם נגדו הוגשה בקשת הסגרה. ברם, המבחן האינדבידואלי איננו מטיב עם העורר. ראשית, הרשעתו במעשים המיוחסים לו מלמדת על מסוכנות והעדר יכולת לכבוש את יצרו. שנית- ומסכים אני עם בית המשפט המחוזי כי זה העיקר- קיים חשש ממשי ששחרורו עלול להביא להימלטותו מאימת הדין. כאן, החשש לבריחה מזרועות אכיפת החוק איננו בגדר חשש גרידא אלא לובש חזות עובדתית. העורר ברח מצרפת כדי שלא להתמודד עם המשפט שנפתח נגדו. עתה משהורשע בתיק נוסף ונידון לתקופה מצטברת של חמש שנות מאסר, האם ניתן להעניק לו אמון כי יקפיד לשמור על תנאי שחרור? לדעתי התשובה לשאלה זו היא ברורה. במובן זה, השנים שחלפו ממועד יציאתו מצרפת מהוות סוג של "עבירה נמשכת".

4.

המסקנה המתבקשת היא שעילת המעצר בעלת עוצמה גבוהה ואין בחלופה המוצעת להשיג את מטרת המעצר. הערר נדחה.