בש"פ 902/03 חומייני סלאיימה נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש נגד העוררים לבית המשפט המחוזי בירושלים נטען, כי על רקע חשד בדבר קיומו של קשר רומנטי בין אשתו של עורר 1 לאחר, נביל אמארה (להלן- המנוח) שהתגורר בצפון הארץ, קשרו העוררים לפתות אותו להגיע לירושלים ושם לדקור אותו. לצורך כך נתבקשה צעירה כלשהי להתקשר למנוח, והוא נענה להזמנתה והגיע לירושלים ביום 15.11.02, כשהוא מלווה בבן-דודו ראיד אמארה. כאן המתינו לו העוררים ואחרים, ולאחר שחסמו את דרכו של הרכב בו נסע, הם דקרו אותו ואת הנוסע שישב לידו. כתוצאה מהדקירות נפטר המנוח, וראיד אמארה נפצע בחלקי גוף שונים, ובגין כך ייחסה המדינה לעוררים עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, הריגה, וחבלה בכוונה מחמירה.

המדינה עתרה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים, ותחילה נעתר בית המשפט המחוזי לעצור שניים מהעוררים בלבד, חומייני סלאיימה ואשרף סלאיימה, בעוד שאת השלישי, עווד סלאימה, הוא הורה לשחרר. בעקבות ערר שהגישה המדינה לבית המשפט העליון, הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי ושם הציגה המדינה ראיות נוספות אשר לא זכו להתייחסות בהחלטת השחרור הראשונה, ובעקבות כך נעצר גם עורר 3.

בא כוחם המלומד של העוררים, עו"ד מ' א' אבו-גוש, סבור כי לפחות ביחס לשניים משולחיו, עוררים 2 ו-3, אין בידי המדינה ראיות להרשעתם. נטען, כי בין עדותם של שני העדים החשובים לשאלת זיהוי התוקפים, ראיד אמארה ונסרי אבו פרחה, נתגלו סתירות, ועקב כך מתעורר ספק אם זיהוי עוררים כמי שנטלו חלק בתקיפה, הוא זיהוי נכון.

חוששני שאין בידי להסכים להשקפה זו. באשר לראיד אמארה, עד זה אמנם הצביע על עורר 2 כמי שתקף אותו, והוא לא נקב בשמו של עורר 3, אולם בכך אין כדי להוביל למסקנה שעורר 3 לא נטל חלק באירוע, אלא לכל היותר שתשומת לבו של ראיד אמארה התמקדה במי שתקף אותו, ואותה שעה לא היתה דעתו פנויה כדי להתרשם מיתר התוקפים במטרה לתעד את דמותם בזיכרונו. העד האחר, נסרי אבו פרחה, נקלע לאזור באקראי וניסה לסייע למנוח ולראיד, והוא היה זה אשר הצביע על עורר 3 כמי שנטל חלק בתקיפה. ביחס לעד זה נכון לומר, כי לפחות בשלב זה של ההליכים, אין עילה לקבוע כי גרסתו כוזבת או שגויה, במיוחד לאור קיומה של הכרות מוקדמת בינו לבני משפחת סלאמה.

העולה מכל האמור הוא, שמקובלת עלי השקפתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש בראיות המשיבה כדי לבסס את הנטען על ידה בכתב האישום, והשאלה האחרת היא אם בנסיבות האירוע נכון היה לעשות שימוש בחלופת מעצר. החלטתי להשיב על כך בשלילה, הואיל ואם הנטען בכתב האישום יוכח על ידי המדינה, המסקנה הבלתי נמנעת תהיה כי העוררים חטאו בעבירות שחומרתן מופלגת, ודי בכך כדי להצביע על סכנתם לציבור, סכנה שנראה כי לא ניתן למנוע אותה אם הם יתהלכו חופשי.

הערר נדחה.