בש"פ 9025/07 עיד עקילה נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין באשמת ביצוע עבירות של איומים, חבלה במזיד ברכב, נשיאת נשק שלא כדין ומעשה פזיזות בחומר נפץ. על פי המיוחס לו בכתב האישום, בא העורר עם שניים נוספים למקום מגוריה של המתלוננת. השלושה הכו באלות את רכבה ונפצו את שמשות הרכב – הכל כדי לאיים עליה ועל אחרים במטרה להפחידם. אחד מן השלושה, שאינו העורר, שלף במהלך אותו אירוע רימון הלם והשליכו לעבר דלת הכניסה של ביתה של המתלוננת. הרימון התפוצץ ונגרם נזק לבית. מעשים אלה – כך עולה מכתב האישום והחלטת בית המשפט המחוזי – נעשו משום שדעתם של העורר ומרעיו אינה נוחה עם האופן שבו מנהלת המתלוננת את חייה.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת מעשי העורר המתוארים בכתב האישום, ומצא כי קיימת עילת מעצר. בית המשפט נעתר לבקשת המדינה להורות על מעצרו של העורר, לאחר ששוכנע כי לא קיימת חלופת מעצר שיהיה בה כדי לעיין את המסוכנות המתגלה מתוך מעשיו. מסקנה זו ביסס על חוות דעתו של שירות המבחן, ובהתחשב ברקע למעשים וברגשות היוקדים בלב העורר כלפי המתלוננת.

העורר מבקש להתערב בהחלטה זו. הוא סבור כי מסוכנותו, אם בכלל, מופנית כלפי המתלוננת ולא כלפי אחרים. נציג המדינה מסביר כי לא כך הדבר וכי כוונות הזדון הופנו גם כלפי אחרים. מכל מקום, די בכך שבית המשפט המחוזי שוכנע כי המתלוננת תהיה בסכנה אם ישוחרר העורר כדי להגיע למסקנה כי לא ניתן במקרה זה לבחור בחלופת מעצר. זוהי כאמור גם התרשמותו של שירות המבחן. התוצאה היא שאין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.