בש"פ 9043/01 אביגדור רבין נ. מדינת ישראל

1.על העוררים הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס להם עבירות של הצתה, כליאת שווא, סחיטה באיומים ותקיפה. לפי הנטען, בתמצית, העוררים הם אחים, בעלי עסק לאספקת בגדים, שסיפקו סחורה לחנותו של המתלונן. הואיל ודרישתם ממנו לשלם להם חוב לא נפרעה כלאו העוררים את המתלונן בחנותו ולאחר מכן שפך העורר מס' 1 בנזין על הבגדים שבחנות, מתוך מיכל שהביא עימו, דחף את המתלונן ואיים עליו ולאחר מכן הצית את הבגדים. פרצה דליקה שכילתה רכוש רב וכן גרמה נזק לחנות עצמה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' סלמון צ'רניאק), בהחלטתו מיום 8.7.01, ציוה לשחרר את העוררים כנגד ערבויות כספיות ובתנאי שישהו "במעצר בית מוחלט", בפיקוח ובתנאים שקבע. בהחלטה נוספת של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' לבהר שרון), מיום 21.8.01, נדחתה בקשתם להקל את תנאי מעצר הבית. גם בקשה נוספת שהגישו נדחתה (החלטת כבוד השופט צ' גורפינקל מיום 7.11.01). העוררים ערערו על ההחלטה.

2.את עררם שבכתב ואת טענותיהם לפני סמכו באי כוח העוררים בעיקר על העובדה כי העוררים שוהים במעצר מיום 16.6.01 וכי מיום 8.7.01 שוהים הם במעצר בית מוחלט; דהיינו, כ5- חודשים ומחצה בסך הכל. הואיל ותחילת שמיעתו של המשפט נקבעה ליום 8.1.02 תגיע, אפוא, תקופת המעצר הכוללת לכדי שבעה חודשים כמעט, אפילו יסתיים המשפט באותו יום. העדרם מן העסק שלהם - שבו תלויה גם פרנסת 9 משפחות של עובדים - גורם להם נזקים חמורים. לפיכך מבקשים הם לאפשר להם לשהות בעסק בחלק משעות היממה ולחילופין לקבוע כי "מעצר הבית המוחלט" יהיה בתוך בית העסק במקום בבתיהם.

כנגדם הדגישה באת כוח המדינה את חומרת העבירות וציינה כי בדיון הראשון במעצרם של העוררים טענו אלה כי אם ישוחררו לחלופת מעצר יוכלו לנהל את עסקם באמצעות הטלפון. לדעתה, בקשתם היא בגדר נסיון לכרסם בהחלטה והיא נגועה בחוסר תום לב.

3.אכן, מדובר בעבירות חמורות ומסוכנות ולכאורה "שפר מזלם" של העוררים - כדברי באת כוח המדינה - בכך שבית המשפט הורה לשחררם בערובה ובתנאים. עם זאת נראה לי כי לאור הטעמים לשחרור בערובה שאותם מנה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 8.7.01, ובעיקר בהתחשב בתקופה הממושכת שחלפה מיום מעצרם והתקופה הממושכת שמן הסתם עוד תחלוף עד סיום המשפט, יש מקום לשקול הקלה בתנאי השחרור שתצמצם את הפגיעה בעסק. הקלה כזאת ניתן לעשותה על ידי מתן היתר לכל אחד משני העוררים לשהות בנפרד בעסק יומיים בשבוע, במשך שעות מספר, בפיקוח כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובתנאי שייצאו מבתיהם אל העסק ויחזרו ממנו בדרך הקצרה ביותר וללא שהיות.

4.לפיכך אני מחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע את הימים ואת השעות, כאמור לעיל, ואם יש צורך בהסדרי פיקוח נוספים ובערובות נוספות.