בש"פ 9050/00 אליהו אסולין נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית המשפט המחוזי בנצרת בחטיפה לשם חבלה ובגרימת חבלה בכוונה מחמירה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט להורות על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המאשימה, ומכאן הערר שלפניי.

על-פי הנטען בכתב האישום שאל העורר מכונית פרטית ולעת ערב המתין למתלונן ליד בית הכנסת בשכונת מגוריו. משיצא המתלונן מבית הכנסת קרב אליו העורר במכונית וביקשו לעלות לרגע לרכבו כי הוא חפץ לדבר עימו. המתלונן ניסה להתחמק מן ההזמנה, אך לנוכח בקשתו החוזרת של העורר התרצה ונכנס למכונית. העורר נהג במהירות, יצא מתחומי העיר והוביל את המתלונן למקום מרוחק. שם יצא מן המכונית, שלף אלה מתוך תא המטען והיכה את המתלונן בראשו בעזרת האלה. המתלונן התחנן על נפשו, אך העורר לא הרפה ממנו וחבט בו קשות בראש וברגליים. המתלונן ניסה להימלט כשהוא זב דם אך העורר רדף אחריו והמשיך לחבוט בו. לבסוף, נטש את המתלונן במקום כשהוא פצוע ושותת דם ונמלט במכוניתו מהמקום. כתוצאה מן התקיפה האמורה נגרמו למתלונן חבלות בחלקי גוף שונים, בכלל זה חתך בקרקפת באורך של כשמונה סנטימטרים שהצריך הדבקה.

בדיון לפני בית המשפט המחוזי לא חלק הסניגור המלומד שבידי המאשימה יש ראיות מספיקות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר בעבירות בהן הואשם. כן לא היתה מחלוקת כי לעורר יש עבר פלילי. הסניגור קיווה לשכנע את בית המשפט המחוזי, כי למרות עברו הפלילי של העורר וחרף החזקה בדבר מסוכנותו הנלמדת מהמעשים שבעטיים הובא לדין, יש מקום לשקול חלופת מעצר, באופן שהעורר ישוחרר בתנאים של מעצר בית מלא. כדי לבסס אפשרות של חלופה הציע הסניגור לקבל לגבי העורר תסקיר מעצר ובית המשפט דחה הצעה זו.

עיקר מטרתו של הערר שלפניי היתה לשכנעני כי בנסיבות העניין היה על השופט המלומד לבקש תסקיר מעצר ולשוב ולשקול אפשרות של חלופת מעצר על-יסוד התסקיר. הסניגור טען, כי נסיבותיו האישיות של העורר מצביעות על אפשרות של שיקום אפשרי, שכדבריו עשוי לנטרל את מסוכנותו. יגעתי רבות בהצגת שאלות לסניגור כדי לרדת לפישרה של הערכה זו, אך לא מצאתי שיש בפיו מענה המניח את הדעת. נסתבר כי העורר חזר בתשובה, קיבל עליו עול קיום מצוות ולימוד תורה ולדברי הסניגור דעתו נתונה עכשיו לדאגה לבני משפחתו. אלא שנסיבות אלה לא נתחדשו לאחר המעשה שבגללו הובא לדין, אלא עוד לפניו, ומשום כך לא ניתן לראות בהן משום בשורה חדשה.

כמו השופט המלומד בבית המשפט המחוזי אף אני סבור כי עשיית מעשים אלימים בדרגת חומרה כה ניכרת מעידה על העושה כי הוא מסוכן לבטחון הציבור. בענייננו, אין גם מנוס מן המסקנה שהעורר, אם ישוחרר ממעצרו, עלול להוות סיכון קונקרטי לשלומו של המתלונן. בנסיבות אלה רשאי היה בית המשפט המחוזי שלא להיענות לבקשה לקבל תסקיר מעצר. קבלת תסקירי מעצר מהווה מכשיר חשוב בידי בית המשפט במקרים המתאימים. בקשת תסקיר כזה במקרה שאיננו מצדיק זאת תטיל על המערכת מעמסה מיותרת.

הערר נדחה.