בש"פ 9051/08 אליהו ליברטי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' שרון-נתנאל ) מיום 12.10.2008 בב"ש 3804/08, בגדרו נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת א' קנטור ) להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו במסגרת ת.פ. 6110/09/08.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום, במסגרתו הוא מואשם בעבירה של התפרצות לדירת מגורים בכוונה לבצע עבירה. על פי הנטען בכתב האישום, בראשית חודש ספטמבר 2008 טיפס העורר דרך חלון חדר השינה אל תוך ביתה של המתלוננת, קשישה ילידת 1924, בעודה יושבת על המרפסת. משנכנס לחדר השינה של המתלוננת, החל מחטט בארונותיה. בשל הרעש שהקים, הגיעה המתלוננת מן המרפסת, וכששאלה אותו למעשיו בביתה, אמר כי הגיע לבדוק משהו, ומיהר להימלט מן המקום.

3.

בד בבד עם כתב האישום האמור, הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת א' קנטור ) קיבל ביום 22.9.2008 את בקשת המדינה, וקבע כי די בטביעת אצבעו של העורר, שנמצאה על צידו הפנימי של משקוף חלון חדר השינה של המתלוננת, על מנת לבסס את התשתית הראייתית הלכאורית לצורך מעצרו. עוד ציין בית משפט השלום כי לעורר אין אליבי לשעת ביצוע העבירה, אלא אליבי לשעה מאוחרת יותר, וכן הזכיר בית משפט השלום כי לעורר מספר הרשעות קודמות בעבירות רכוש, הפרת הוראה חוקית, עבירות אלימות ועבירות כלפי עובד ציבור. עוד קבע בית משפט השלום כי עונשי מאסר על תנאי קודמים שהוטלו על העורר הינם בני הפעלה. לאור כל האמור, הסיק בית משפט השלום כי הגם שעבירות רכוש בדרך כלל אינן מקימות כשלעצמן חזקת מסוכנות, הרי שבעניינו של העורר, שהשתחרר מן הכלא רק חצי שנה עובר לביצוע העבירה בה הוא נאשם כעת, יש די כדי לקבוע קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, כמו גם קיומה של חזקת מסוכנות, שהיא עילת מעצר. לאור האמור, דחה בית משפט השלום את חלופות המעצר שהוצעו על ידי העורר.

4.

על החלטה זו של בית משפט השלום הוגש ערר. ביום 12.10.2008 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' שרון-נתנאל ) את הערר. בהסתמכו על כך שגם הסניגור לא חלק שככל שקיימות ראיות לכאורה, קיימת גם עילת מעצר, מיקד עצמו בית המשפט המחוזי בשאלת התשתית הראייתית הלכאורית. בנתחו ניתוח לכאורי את הראיות, דחה בית המשפט המחוזי את טענותיו של העורר, אשר תקף את האופן בו נלקח מעתק טביעת האצבע הקושרת אותו לזירת האירוע, וקבע כי מעתק זה משמש ראיה-לכאורה בעוצמה גבוהה. עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי נראה לכאורה שגם האליבי שציין העורר הופרך, באשר בשעת ביצוע העבירה אין קבלת קהל בסניף המוסד לביטוח הלאומי (להלן: המל"ל ), בו טען העורר ששהה בעת ביצוע העבירה. לבסוף, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי אין בעובדה שהמתלוננת לא זיהתה את החשוד במסדר זיהוי, למרות שטענה שתוכל לזהותו, כדי לפגום בעוצמת הראיות לכאורה, וזאת משום שהמדובר באישה כבת 80, אשר ראתה את הפורץ בדירתה לזמן קצר ביותר ובסיטואציה מבהילה; מה גם שלמרות שלא הצליחה לזהות את העורר בוודאות, הרי שהצביעה עליו כעל אחד משני אנשים הדומים מאוד לפורץ שראתה בחדר השינה שלה. לאור כל האמור, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי יש ראיות מספיקות לבסס את התשתית הראייתית הלכאורית, וכי על רקע עברו הפלילי העשיר של העורר, יש גם יסוד לחזקת המסוכנות ואין ליתן בעורר כל אמון. משכך, דחה בית המשפט המחוזי את חלופות המעצר שהוצעו והתבקשו על ידי העורר מבלי לבוחנן לגופן ממש.

5.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי בחיפה הוגש הערר שבפניי. הגם שעררו של העורר היה קצר, תמציתי ובלתי מנומק בעיקרו, הרי שבדיון שנערך בפניי בתאריך

5.11.2008, שב בא כוחו של העורר וחזר על טיעוניו העיקריים שזכו להתייחסות בהחלטותיהן של שתי הערכאות דלמטה, והדגיש שלושה עניינים:

ראשית , העלה בא כוח העורר טענה עקרונית לפיה המשטרה לא קיימה את נוהלה-שלה בדבר אופן העתקתן של טביעות אצבע מזירת פשע, ופגם זה בעבודת החקירה פוגם קשות, לשיטתו, בהגנתו של העורר. על פי הטענה, טביעת אצבע זכתה במשפט הישראלי למשקל מכריע כאשר אין לנאשם הסבר טוב להימצאה בזירת הפשע. במצב דברים זה, נשמטת כמעט לחלוטין הקרקע מתחת הגנתו של נאשם. למעשה, טען הסניגור המלומד, משנמצאת טביעת אצבע שאין לה הסבר – כמעט ונחרץ גורלו ודינו של הנאשם, ועל כן מן ההכרח הוא שתהא דרך שיפוטית לוודא כי טביעת האצבע הועתקה כראוי, בזירת הפשע ועל פי כל הכללים הדרושים, ולא די בעצם הצגתה של הראייה. לטענת הסניגור המלומד, קיים בפועל נוהל-עבודה של המשטרה באשר לאופן העתקתן של טביעות אצבע, ואולם נוהל זה אינו משוחרר לידיעת הציבור ואין דרך לדעת האם הועתקה הטביעה שלפנינו כראוי, אם לאו. זאת ועוד, בהקשר הספציפי שלפנינו, טען בא כוח העורר כי הנוהל מחייב שיצולם מקום הימצאה המדוייק של טביעת האצבע בזירת האירוע, וכי יהיה לפחות עד אחד שיוכל להעיד על כשרות נטילת המעתק. שתי דרישות אלה לא קוימו, הן במובן זה שלא צולם משקוף החלון עליו נמצאה הטביעה, והן במובן זה שהעדה ללקיחת המעתק במקרה זה היתה דווקא המתלוננת.

שנית , שב הסניגור המלומד והציג את טענת האליבי של מרשו, לפיה שהה העורר בעת ביצוע העבירה בסניף המל"ל (המרוחק כ- 500 מטר ממקום מגוריה של המתלוננת). טענה זו נסמכת על טופס מחשב של המל"ל, שההגנה טוענת להיותו רשומה מוסדית, ממנו עולה כי העורר זכה לטיפולן של פקידות הלשכה הן שעה עובר לאירוע הפריצה והן כשעה וחצי לאחריו. העורר טוען כי הוא שהה בסניף המל"ל ברצף, מבלי לצאת כלל מן המקום, וממילא יש לו אליבי לעת ביצוע העבירה.

לבסוף , חוזר העורר ומדגיש כי המתלוננת לא זיהתה אותו במסדר זיהוי שנערך לה, הגם שטענה באוזני השוטרים כי תוכל לזהות את הפורץ שראתה בדירתה.

6.

דינו של הערר שלפניי להידחות. אקדים ראשית לאחרית ואציין כי לא מצאתי ממש בטיעוני בא כוחו המלומד של העורר לעניין האליבי ומסדר הזיהוי. טענת האליבי של העורר נחלשה מאוד כבר בפני הערכאות קמא, בהן הובהר כי אין קבלת קהל בשעות אחר הצהריים בסניף המל"ל

שבו מדובר בענייננו, אלא בשעות אלה מתבצעת עבודת "דלפק אחורי" של צוות הסניף, קרי – עיבוד הטפסים שמולאו והוגשו בזמן קבלת הקהל בשעות הבוקר. מהסבר זה יש ללמוד, לכאורה, כי העורר לא שהה בסניף המל"ל בעת ביצוע העבירה, והטיפול הנזכר בו בשעות אחר הצהריים, שלגביו מתייחסת הרשומה המוסדית, לא נעשה בפניו או בנוכחותו, אלא היה עבודה פנימית של עובדי הסניף, שלא בנוכחות קהל. גם את טענותיו של העורר בדבר מסדר הזיהוי מתקשה אני לקבל. אומנם, אין מדובר בראיה מכריעה, והמתלוננת לא זיהתה את העורר בוודאות, ואולם בכל זאת – היה בסיטואציה זו לכאורה זיהוי חלקי, בגדרו אמרה המתלוננת כי העורר דומה לפורץ. בשלב מקדמי זה של ראיות לכאורה, במיוחד בשילוב עם שאר הראיות בתיק זה – די בכך.

7.

הגעתי, אם כן, לטענתו העיקרית של העורר, היא הטענה העקרונית בדבר הצורך באיסוף תקין ומתועד על פי נוהל של העתקת טביעות האצבעות. בעניין זה יש לציין כי באת כוח המדינה ציינה באוזניי כי לא הצליחה לאתר קיומו של נוהל פנימי של המשטרה המסדיר את העתקתן של טביעות האצבעות, וכי אפילו אם היה מחדל בהעתקת הטביעה, מדובר לשיטתה במחדל זניח.

8.

שקלתי בכובד ראש את טיעוניו המלומדים של בא כוח העורר בדבר משקלה הכבד של טביעת אצבע, ויכולתה להכריע את משפטו של נאשם כך או אחרת גם בהיותה ראייה נסיבתית אחת ויחידה. עיינתי גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-ע"פ (חי) 3149/08, מדינת ישראל נ' אליאור דהן (טרם פורסם, ניתן ביום 26.6.2008), אליו הפנה הסניגור המלומד, ושקלתי את נימוקיו כבדי המשקל של אב בית הדין שם, כב' השופט ר' שפירא

(אליו הצטרפה כב' השופטת צ' קינן ) . אמת תיאמר, יש היגיון רב בקביעותיו של אב"ד שם, השופט ר' שפירא , ובטיעוני הסניגור בערר שלפניי. אכן, ראוי לה למשטרה שתקבע כללים ברורים (אם אלה אינם בנמצא), כיצד בדיוק יש ליטול מעתקי טביעת אצבעות מזירת עבירה, ואילו תנאים צריכים להתקיים. ראוי גם שנוהל כזה יתפרסם לשם מתן הזדמנות אמיתית לנאשם להוכיח את חפותו בהליך הוגן, שכן הוא נותן בידיו כלים של ממש להתגונן מפני היותה של טביעת האצבע ראיה נסיבתית אחת ויחידה העלולה להביא להרשעתו.

9.

עמידה זו על דרישותיו של נוהל מדוקדק תעצים גם את כוחן הראייתי של טביעות אצבע, ותקל על התביעה לבסס את אשמתו של חשוד או נאשם שטביעותיו יימצאו בזירת עבירה כלשהי, מבלי שנתן הסבר מספק להימצאן שם. מאידך גיסא, היא תאפשר כאמור אף לנאשם להתגונן כראוי. לפיכך, טוב תעשה המשטרה אם תקדים ותעבד לעצמה נוהל כזה, וייתכן ורצוי כי גם המחוקק יקדיש מחשבה לעניין זה, כפי שמצא לעגן בחקיקה ראשית דרישות מסויימות לגבי דרכי ביצוע של חיפוש ותפיסת חפצים (השוו: סעיפים 29-26 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969).

10.

ואולם, כל האמור לעיל - אין בו כדי לסייע לעורר שלפניי. זאת, משום שנוהל כאמור, על פי מה שנמסר לי על ידי התביעה, אינו בנמצא, וממילא לא הוצג בפניי. זאת ועוד - בשלב בו מצוי עניינו של העורר, דהיינו בשלב הערר על החלטת מעצר עד תום ההליכים, אין אני נדרש לשאלת קבילותן של ראיות התביעה, או משקלן המדוייק, אלא אך לבחינה של תשתית ראייתית לכאורית. במצב דברים זה, די לי בטביעת האצבע שהושגה, כפי שהושגה, ובאליבי שהופרך לכאורה, כמפורט לעיל, כדי להגיע למסקנה אליה הגיעו גם שתי הערכאות דלמטה, בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, המספיקה לצורך הוראה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בעניינו. בוודאי כך לנוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, ובעיקר נוכח הליך פ 502/07 בבית משפט השלום בקריות, בו הורשע העורר, על פי הודאתו, בכך שפרץ לדירת מגורים במטרה לגנוב, ומשהתגלה על ידי בעל הדירה, ניסה להתחמק, תוך שהוא תוקף את בעל הדירה במספריים שהיו במקום ופוצע אותו, ואחר כך אף את שכנו שבא לעזרתו. הרשעה קודמת זו, ודפוס הפעולה עז המצח החוזר ומופיע גם בעבירה בה נאשם העורר עתה, מבססים היטב את מסוכנותו של העורר ואת הצורך במעצרו.

11.

למען הסר ספק אוסיף כי דבריי לגבי הצורך בקביעת נוהל להסדרת הנטילה של מעתקי טביעת אצבעות ופרסומו, ואיזכור דעת הרוב בפרשת אליאור דהן הנ"ל – אין להבינם כמשליכים בדרך כלשהי על הכרעת הדין הצפויה בתיק זה, שכן המכלול האמור נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית על פי כלל הראיות שיובאו בפניה, והחלטתה - כטוב בעיניה.

12.

סוף דבר - הערר נדחה, והעורר יישאר במעצר עד תום ההליכים. מאליו מובן כי אין בהחלטתי זו כדי לחסום את דרכו של העורר להגיש בקשות לעיון חוזר לערכאה הדיונית, אם וככל שיסבור כי חל שינוי מהותי בנסיבות, לרבות האפשרות שהצליח לכרסם בראיות התביעה, או באם יציג חלופות מעצר ראויות אחרות מאלה שהועלו עד כה, המסוגלות לאיין את מסוכנותו.