בש"פ 9074/00 סאבר כיאל נ. מדינת ישראל

לפניי עתירה לגילוי ראיה חסויה, בהתאם לסעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-.

העותר, תושב הכפר ג'דידה, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה באשמת התפרעות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה וחבלה במזיד לרכב. על-פי הנטען נגדו בכתב האישום, נטל העותר חלק ביחד עם צעירים נוספים מבני כפרו בהפרות סדר והתפרעויות בצומת הכניסה לכפר בשני ערבים סמוכים בראשית חודש אוקטובר. במועד הראשון התגודדו הצעירים כשהם רעולי פנים באיזור הצומת, ניסו לחסום את הכביש ויידו אבנים לעבר כוחות משטרה. למחרת בערב נתחדשו ההתפרעויות. בתוך כך הגיעה לצומת מכונית נהוגה בידי המתלונן, גרשון עדני. בכתב האישום נטען, כי העותר וצעירים נוספים עיכבו את המתלונן, ומשהוברר כי הוא יהודי חבט אחד מחבריו של העותר בראשו של המתלונן בעזרת אבן. המתלונן נחבל וניסה להימלט. העותר וצעירים נוספים יידו אבנים לעברו וכן לעבר מכוניתו שניזוקה.

העותר כפר בכל העובדות שנטענו באישום, למעט עצם נוכחותו באיזור הצומת שבו התרחשו המעשים. במסגרת המשפט הציגה התביעה תעודה בדבר ראיות חסויות, שניתנה על-ידי ראש הממשלה ושר הביטחון, בהתאם לסעיף 44 לפקודת הראיות. בין היתר נקבע בתעודה כי אין למסור ראיה בדבר "שיטות ודרכי פעולה, נהלי עבודה, אמצעים טכניים ודרכי איסוף מידע של שירות בטחון כללי, באיסוף מידע ובחקירה ותוכן המידע שיש בו כדי לחושפם, ולמעט התייחסות לטעמי פסול, באם ייטענו בפני בית המשפט לגבי חקירת הנאשם".

במסגרת החקירה נגבתה אימרה מפי העותר. משביקשה התביעה להגיש את אימרתו כראיה במשפט התנגד סניגורו של העותר להגשתה, בטענה שהיא הושגה על-ידי החוקרים תוך שימוש באמצעים פסולים. בין היתר נטען כי בהיותו במעצר לצורך חקירה הוכנס לתאו אדם שהתחזה כמי שנעצר על-ידי המשטרה בחשד של סחר בנשק וכי במהלך שהייתם המשותפת לחץ איש זה על העותר להודות בחקירה במעשים שיוחסו לו.

לנוכח טענות הסניגור החליט בית המשפט המחוזי על עריכת משפט זוטא, בגדרו תתברר קבילות האמרה שמסר העותר בשלב החקירה. לטענת הסניגור, האיש שנכלא בתאו של העותר וניסה לשכנעו להודות במעשים, היה סוכן סמוי, ובמסגרת משפט הזוטא ביקש הסניגור לחשוף את זהותו של הסוכן כדי לאפשר לו לחקרו. לנוכח קיומה של תעודת החיסיון דחה בית המשפט המחוזי את המשך משפט הזוטא כדי לאפשר לעותר לפנות לבית-משפט זה בעתירה לגילוי ראיות חסויות, בהתאם לסעיף 45 לפקודה.

בעתירתו לגילוי ראיות חסויות ביקש הסניגור לצוות על המדינה לגלות את מכלול הראיות הנמצאות בידה, אשר גילוין נמנע על-פי תעודת החיסיון, ובכלל זה כל מידע וראיה הקשורים לשימוש במדובבים, וכן כל מידע או ראיה הקשורים לשיטות ולדרכי הפעולה שנעשה בהם שימוש במסגרת חקירת האירועים. עיינתי בחומר החסוי, שהוצג לי על-ידי באת-כוח המדינה בהיעדר העותר ובא-כוחו. לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה בדבר גילוי שיטות חקירה ודרכי פעולה. גילוין של אלה אינו דרוש, כלל ועיקר, להגנתו של העותר, ונמצא שהבקשה לגילוין דינה להידחות. ביחס לעניין אחד דין הבקשה להתקבל. מן החומר החסוי עולה, כי בלילה שבין ה14- וה15- באוקטובר 2000, בהיות העותר במעצר לצורכי חקירה, אכן הוחדר לתאו סוכן שב"כ אשר שוחח עם העותר אודות מעורבותו במעשים בהם הוחשד. מן האמור בדו"ח שהסוכן מסר למפעיליו עולה כי העותר התוודה בפניו כי אכן היה מעורב במעשים ובעקבות זאת המליץ בפניו הסוכן כי יתוודה בפני חוקריו על חלקו במעשים.

משנתחדש הדיון בדלתיים פתוחות הצעתי לסניגור להסתפק בהצהרה של באת-כוח המדינה, בה תאשר את העובדות כפי שהן עולות מדו"ח הפעולה של הסוכן הסמוי. הסניגור דחה הצעה זו בטענה שלעותר יש עניין חיוני לחקור את הסוכן הסמוי, במסגרת משפט הזוטא, במטרה להוכיח מפיו כי הוא לחץ על העותר להודות במעשים שהעותר, כפי שלטענתו גם אמר להסוכן, כלל לא היה מעורב בהם. באת-כוח המדינה התנגדה לדרישה להעיד את הסוכן הסמוי.

הדין במחלוקת זו הוא עם הסניגור. בבירור השאלה אם העותר מסר את אמרתו בחקירה מרצון טוב וחופשי, או שמא עשה כן (כטענת סניגורו) בהשפעת לחץ שהופעל עליו על-ידי הסוכן הסמוי שהוחדר לתאו, אכן עשויה להיות חשיבות לחקירתו של הסוכן בבית המשפט. למען השלמות אציין, כי מן החומר החסוי שהובא לידיעתי עולה כי שיחתם של הסוכן והעותר בתא המעצר לא תועדה באמצעי הקלטה כלשהם, וכל מה שיש לגבי תוכן שיחתם הוא דיווח קצרצר בכתב שנרשם על-ידי הסוכן (או מפיו) בגמר הדיבוב. עוד אוסיף, כי הדו"ח של הסוכן נרשם על גבי טופס שהכיתוב המודפס עליו עלול לחשוף דרכי פעולה של שירות הביטחון הכללי. אני סבור שחשיפת הטופס כמות שהוא אינה דרושה להגנתו של העותר, ומשום כך תצא המדינה ידי חובה אם תמציא לסניגורו של העותר תעתיק מודפס של הדו"ח, שלא יכלול את הכיתוב הקבוע על גבי הטופס ואף לא את שמו של הסוכן. כן נראה לי שחשיפת זהותו של הסוכן אינה דרושה להגנתו של העותר, ומכאן שהמדינה תצא ידי חובה אם תביא את הסוכן למתן עדות תוך חיסיון על זהותו. כן רשאית היא, אם תמצא לנכון, להסוות את דמותו של הסוכן באופן שלא יהיה ניתן לזהות אותו על-פי מראה פניו. בנתון למגבלות אלה יש להביא את הסוכן למתן עדות בבית המשפט על-פי דרישת הסניגור. יתר חלקי הבקשה לגילוי ראיות נדחים.