בש"פ 9081/04 וצ'סלב סלבנוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת נ' אוהד), לפיה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה ברמלה בב"ש 384/04 (השופטת ר' טאובר) שלא לבטל פסילה מינהלית של רישיון הנהיגה של העורר למשך 90 יום.

כעולה מהחלטתו של בית משפט השלום, ביום 6.8.04 לפנות בוקר נהג העורר במשאיתו כאשר נהג רכב מאזדה שנסע לפניו נעצר בנתיב הימני ואף החל בנסיעה לאחור לאחר שהחמיץ את הפניה למחלף. תוך כדי כך הגיע למקום העורר כשהוא נוהג במשאיתו, בלם בלימת חרום לפני רכב המאזדה, ירד ממשאיתו ופתח עם נהג המאזדה בחילופי דברים שהתמשכו כ – 5 עד 10 דקות, כשהוא חוסם כל אותה העת את נתיב הנסיעה בו עמד. באותה העת הגיע למקום רכב יונדאי והתנגש במשאיתו של העורר. שני נוסעי היונדאי נהרגו.

לטענת העורר בית המשפט קמא טעה בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה לרשלנותו. לשיטתו של העורר, רשלנותו של נהג היונדאי הייתה הגורם העיקרי לתאונה שכן זה התנגש במשאית בעודה עומדת. העורר אף מצביע על כך שבכיסו של המנוח נמצא חומר החשוד כסם מה שמעלה את האפשרות כי נהג תחת השפעת סם מסוכן. עוד טוען העורר שגם נהג המאזדה תרם ברשלנותו לתאונה, בכך שעצר את רכבו באופן פתאומי ואף נסע לאחור כדי לחזור לפניה למחלף. בנסיבות אלה, טוען העורר, לא דבק בהתנהגותו רבב, ואת עניין פרק הזמן בו עמדה המשאית ונסיבות העצירה יש להותיר לדיון העיקרי.

אינני מקבל גישה זו של העורר. לדעתי, צדק בית משפט השלום בקובעו, כי נהג משאית אינו יכול לעצור את משאיתו כשהוא חוסם נתיב נסיעה ומשוחח משך מספר דקות עם נהג אחר וכי היה על העורר לעבור לנתיב השמאלי ולהמשיך בנסיעתו. בנסיבות אלה, עצירת המשאית בהיותה על הנתיב הימני הפריעה לזרימת התנועה וסיכנה את הנוסעים בכביש, מה שלכאורה גרם בסופו של דבר לתאונה הנוראה ולקיפוח חיי אדם.

העובדה שלהתרשלותו של העורר חברה התרשלותם של נהגים אחרים אינה ממעטת מחומרת מעשיו של העורר בהיותו, לכאורה, אחד הגורמים שהביאו לגרימת התאונה.

על פי סעיף 47 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], קצין משטרה מוסמך לפסול נהג מלהחזיק ברישיון נהיגה, כאשר זה גרם לתאונת דרכים ויש לקצין יסוד להניח כי יוגש נגדו כתב אישום. משמדובר בתאונה בה נהרג אדם, סמכות הפסילה היא סמכות שבחובה. בפסיקה נקבע, שהפסילה מבוססת על שני נדבכים: הנדבך האחד מושתת על קיומן של ראיות לכאורה המצביעות על כך שהנהג עבר עבירה. ראיות לכאורה כאלה, כפי שפורט לעיל, קיימות במקרה שלפנינו. הנדבך השני עניינו בשאלה האם קיימת מסוכנות לציבור בהמשך נהיגתו של הנהג המעורב בתאונה. לעניין האחרון נקבע בפסיקה כי התרשלות שגרמה לתאונה, מצדיקה "שימוש בסמכות הפסילה לפרק זמן כאמצעי זהירות מפני חזרתו של העורר לנהיגה שגרתית בכביש מיד לאחר האירוע הקטלני", וכי בנסיבות אלה אכן "נדרש פסק זמן מסוים של הרחקה מהכביש כדי לאפשר לנהג שהיה מעורב בתאונה קטלנית לחזור למצב רגיעה יחסית הנדרשת כתנאי לנהיגה זהירה" (בש"פ 8545/02 אבו מדיעם רשיד נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1), 57). גם תנאי זה התקיים במקרה שלפנינו.

משהתקיימו התנאים הנדרשים להפעלת סמכות הפסילה על פי הפקודה, יש לדחות את הערר.