בש"פ 9085/10 נריה לורנס נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בעמ"ת 30483-10-10 (כבוד השופטת מ' ברנט) מיום 9 בנובמבר 2010, לפיה אושרה החלטת בית משפט השלום ברמלה (מ"ת 41085-08-10) להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כתב האישום מייחס לעורר שני אישומים, שכל אחד מהם כולל בתוכו שתי עבירות של איומים. על פי הנטען בחלקו הכללי של כתב האישום, עת שהה העורר במאסר בבית הסוהר – איים הוא באמצעות העובדת הסוציאלית על פקידת הסעד, על רקע תחושתו כי האחרונה הוציאה את בתו מידיו ללא הצדקה.

בתי המשפט של הערכאות הקודמות בחנו את העניין וקבעו כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר בעוצמה שאינה מאפשרת את שחרורו. כן צוין עברו הפלילי של העורר, לרבות עונשי מאסר ארוכים שנגזרו עליו.

בדיון שהתנהל בפניי הופיע העורר מבלי שהיה מיוצג. הוא כתב באריכות על העוול שנעשה לו. לדעתו, איננו אשם והמשטרה איננה מציגה את העובדות כהווייתן בפני בית המשפט. הוא אף הסכים שכתב האישום יכול לזעזע "גם אותי, כל בר דעת היה נבהל מזה". אולם, הוא מדגיש כי אינו מסוכן ושמעולם לא עסק בפלילים.

2.

כאמור, העורר הגיש הודעה ארוכה בה הציג את עמדתו. לאחר עיון בחומר, אין לי אלא לומר כי בית המשפט אינו יכול לברר את העניין בצורה ממצה אלא בהליך משפטי, כפי שאמור להתנהל בתיק העיקרי בבית משפט השלום. בשלב הנוכחי, אין כל קביעה כי העורר ביצע את המעשים המיוחסים לו. לשם כך נועד המשפט. אולם, לכאורה, כל עוד העניין לא נבדק במתווה המשפט – לא ניתן לומר שנפלה טעות משפטית בהחלטות הערכאות הקודמות. זאת, על פי החומר העובדתי שהוגש.

3.

הערר נדחה.