בש"פ 9088/99 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים.

נגד העורר ושני אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של חבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 333 בנסיבות של סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. על פי האמור בכתב האישום, ביום 26.11.99 בסביבות השעה 22:00, הגיעו השלושה לרחוב זלמן ארן באשדוד, סמוך לבנין שבו מתגורר המתלונן. העורר, שלא הכיר את המתלונן הכרות קודמת, פנה אל המתלונן ואמר לו "למה אתה מסתכל עלי". משהשיב המתלונן כי אינו מסתכל על העורר, תקף אותו האחרון בכך שבעט בראשו בחזקה והכה אותו באגרופים בכל חלקי גופו. שני הנאשמים הנוספים הצטרפו למעשה התקיפה והמשיכו לתקוף את המתלונן באגרופים ובבעיטות בבטנו, בגבו ובראשו. כתוצאה ממעשים אלה נגרמו למתלונן חבלות חמורות, והוא הובהל לבית החולים סורוקה בבאר-שבע, כשהוא מחוסר הכרה ומונשם. בבית החולים נותח המתלונן בראשו לשם הוצאת קריש דם.

למחרת המאורעות הללו נעצרו השלושה, ומיד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להאריך את מעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים. שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ש' דברת) בחנה את חומר החקירה והחליטה כי קיימות הן ראיות לכאורה והן עילה למעצר ביחס לשלושת הנאשמים. יחד עם זאת, קבעה כי ביחס לשני הנערים אשר הצטרפו אל העורר בהכותו את המתלונן, מתקיימת חלופת מעצר. לא כן נקבע ביחס לעורר. השופטת דברת קבעה כי מסוכנותו של העורר אינה מאפשרת חלופת מעצר ולפיכך, הוא יישאר במעצר עד לגמר ההליכים המשפטיים.

על החלטת מעצר זו הוגש הערר שבפניי. בעת הדיון טענה באת-כוחו של העורר, כי ההבחנה שעשתה שופטת בית המשפט קמא בין שלושת הנאשמים - הבחנה מוטעית היא, באשר מסוכנותו של העורר אינה גדולה ממסוכנותם של שני הנאשמים הנוספים, אשר שוחררו בחלופת מעצר למעצר בית. טענתה של באת-כוחו של העורר היא, כי מי שמצטרף לקטטה אינו מסוכן פחות ממי שיוזם אותה. עוד טענה באת-כוח העורר, כי המתלונן עצמו בהודעתו אינו מבדיל בין השלושה, פרט לעובדה כי העורר הוא זה אשר "התחיל". באת-כוח העורר הוסיפה וטענה, כי אפילו אם מסוכנותו של העורר אכן גדולה ממסוכנותם של שני הנאשמים הנוספים - משום שהוא אשר יזם את הקטטה בלא כל התגרות מוקדמת מצדו של המתלונן, ושני חבריו הצטרפו לקטטה בשלב מאוחר יותר, לאחר שהמתלונן השיב מכות לעורר - הרי שהפער בין דרגות המסוכנות אינו מצדיק את ההבחנה שיצרה שופטת בית המשפט קמא, ולפיה, מסוכנותו של העורר היא כזו שאינה מאפשרת לגביו חלופת מעצר, אשר כן מתאפשרת ביחס לשני חבריו. באת-כוח העורר טענה עוד, כי גילו הצעיר ועברו הנקי של העורר - צריכים להילקח בחשבון שעה שבוחנים את קיומה של חלופת מעצר, ולפיכך, במקרה הנדון, נכון וראוי היה להורות על חלופת מעצר גם ביחס לעורר.

המדינה מתנגדת לערר. לטענת הגב' בורנשטיין, ההבחנה שערכה שופטת בית המשפט קמא בין העורר לבין שני חבריו הינה הבחנה מבוססת ומוצדקת. לדבריה, חלקו של העורר אכן גדול מחלקם של שני הנערים האחרים, וזאת משום שהוא זה אשר יזם את הקטטה, ומבלי כל התגרות מוקדמת בעט בחוזקה בראשו של המתלונן. עוד מוסיפה באת כוח המדינה, כי על פי הודעתו במשטרה של אחד הנאשמים, לאחר שהעורר שתה לשוכרה הוא יצא אל הרחוב בחפשו קורבן למכותיו. לטענתה, המכות שהפליאו שני הנאשמים האחרים במתלונן הן אמנם חמורות מאד, אך חומרת מעשיו והתנהגותו של העורר גדולה יותר, באשר הוא זה שיצא בחפשו "מטרה" להכאה, ואילו חבריו הצטרפו לקטטה שהתפתחה רק בשלב מאוחר יותר.

לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון בחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן קיים בסיס להבחנה שערכה שופטת בית משפט קמא בין העורר לבין שני הנאשמים הנוספים.

מסוכנותו של העורר אינה נובעת אך ורק מטיב המכות שהפליא במתלונן, כי אם מהתנהגותו בכללותה, מעצם העובדה כי לאחר ששתה לשכרה, הרביץ מכות נמרצות לעובר אורח תמים, שאין לו דבר וחצי דבר עם העורר, ואשר נפל קורבן למצב רוחו הרע של העורר באותו ערב. בהודעתו במשטרה מספר המתלונן:

"אמרתי לו אני לא מסתכל עלייך ואז הוא בעט בי עם הרגל שלו לראש שלי בחלק הימני של הראש. הוא בעט בי כמו בכדורגל. ואז אני עמדתי להגן על עצמי והוא המשיך לתת לי אגרופים לפנים. אני נתתי לו מן אגרוף כזה כדי שיפסיק וילך ממני ואז שתי החברים (כך במקור - ד.ב.) שלו שהיו אתו קפצו עלי מאחורה ונתנו לי מכות בגב ובבטן הם נתנו אגרופים".

חוסר השליטה העצמית שהפגין העורר - ומידת הכוח שהפעיל נגד המתלונן, מצביעים על מסוכנותו. הגם ששני שותפיו לעבירה היו אף הם אלימים כלפי המתלונן, מצטייר העורר על פי חומר החקירה כצעיר תוקפן שאלימותו בשעת זעם מסוכנת, וכמי שהיה הגורם הדומיננטי בתקיפה האכזרית שהותקף המתלונן. בהתחשב בנסיבות כפי שהן נראות לכאורה, יש יסוד להבחנה בין התנהגותו של העורר לעומת זו של שני הנאשמים הנוספים, לעניין החלופה למעצר. העורר - ולא חבריו - הוא אשר חיפש קורבן למכותיו, בצאתו אל הרחוב מתוך כוונה להרביץ למי שיקרה בדרכו. הוא היוזם וחבריו הם מי שהצטרפו. יש בהבדל זה כדי להשליך על מידת מסוכנותם של המעורבים בפרשה, וממילא, על שאלת החלופה למעצר.

משכך הוא, דינו של הערר להידחות.

יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שהעורר, כמו גם שאר הנאשמים, הינו קטין חסר עבר פלילי, שזו לו הפעם הראשונה בבית מעצר. אין צורך להכביר מלים על ההשפעה הקשה הנודעת לכליאתו של אדם כה צעיר נטול עבר פלילי לתקופה ממושכת. משכך, יש לעשות כל מאמץ שמשפטם של השלושה יישמע בהקדם. באי-כוח הצדדים טענו בפניי, כי שלב ההוכחות יתחיל בעוד כשלושה שבועות, וכי קבועים שני תאריכים לשמיעה במהלך חודש ינואר. רשימת עדי התביעה בכתב האישום אינה ארוכה ובשתי ישיבות שנקבעו יש סיכוי לסיום שמיעת הראיות. מכל מקום, לאחר שמיעת ההוכחות במועדים אלה יהיה בידי העורר לשוב ולפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר במעצרו.

אשר על כן הערר נדחה.