בש"פ 909/98 מדינת ישראל נ. אנואר פארס

בתאריך 19.5.97 הוגש כנגד המשיב כתב אישום בת"פ 508/97 בבית המשפט המחוזי בנצרת, בו יוחסו לו עבירות של סחר בסם מסוג הרואין (כ2.5- קילוגרם, בשלוש הזדמנויות שונות), יבואו מלבנון, החזקתו שלא לשימוש עצמי וכן עבירה של קשר לביצוע פשע - ייבוא 1,500 ק"ג חשיש מלבנון.

לאחר הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. חלפו תשעה חודשים וטרם הסתיים משפטו, והמדינה מבקשת את הארכת מעצרו ב90- ימים נוספים.

במהלך תשעת החודשים שחלפו למן הגשת כתב האישום, נתקיימו ארבע ישיבות הוכחות, במהלכן הסתיימה פרשת התביעה. מועדים נוספים שנקבעו לשמיעת הראיות לא התקיימו, לנוכח בקשות שהגישו הצדדים לבית המשפט, מסיבות שונות.

טענתו המרכזית של בא-כוח המשיב היא, כי פרשת ההגנה צפויה להימשך זמן רב, ובשל כך - ראוי לשחרר את מרשו ממעצר.

שקלתי טעם זה, אך לא ראיתי לשחרר את המשיב.

באת-כוח המבקשת הפנתה את תשומת הלב לכך שביום 9.2.98, לפני ארבעה ימים בלבד, מסר בא-כוח המשיב לבית המשפט המחוזי בפניו מתנהל ההליך, כי בכוונתו להעיד את המשיב, "ואולי עוד מספר עדי הגנה שטרם גיבשתי עמדה לגביהם". גם בפני טען בא-כוח המשיב כי, למעשה, מלבד עדות המשיב ידוע לו כבר על עד הגנה אחד נוסף ויתכן שיהיו אחרים, אך טרם גיבש עמדה בעניין. על רקע דברים אלה, נראה, כי יש סיכוי לסיים את שמיעת התיק בתוך זמן קצר.

בתיק קבועים שלושה מועדים לשמיעת הוכחות בתקופת ההארכה המבוקשת. כפי שעולה מן הפרוטוקול, ומטענות הצדדים בפני, ניכר, כי בית המשפט עושה מאמץ ניכר לסיים את שמיעת התיק בהקדם.

בגדר שיקולי הארכת המעצר יש משקל רב לכוונת המחוקק להביא לקיצור תקופות המעצר בהם נתונים נאשמים, אולם בעניינו של המשיב עומדים מנגד שיקולים שיש בהם כדי להכריע את הכף להארכת מעצרו.

נוכח המסוכנות הנשקפת לציבור כתוצאה משחרורו של המשיב, בהתחשב בטיבם של המעשים המיוחסים לו, ונוכח התחזית האופטימית לסיומו של המשפט בתקופת ההארכה המבוקשת, אני נעתרת לבקשת המדינה, ומאריכה את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים החל מיום 19.2.98.