בש"פ 9129/00 יוסי (מאיר) סניור נ. מדינת ישראל

העורר מואשם לפני בית-משפט השלום בביצוע עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, שיבוש מהלכי משפט, השמדת ראיה, גניבה, התחזות לאחר, זיוף ושימוש במסמך מזוייף. עבירות אלו מיוחסות לעורר בשל עשרות מעשי מירמה שלפי הנטען בוצעו על-ידו, בגדרן של שש-עשרה פרשיות שונות, במהלך התקופה שמינואר 1999 ועד למעצרו באוגוסט 2000. עם הגשת כתב האישום נגדו, נעתר בית-משפט השלום לבקשת המאשימה והורה על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. בית המשפט המחוזי, שלפניו השיג העורר על ההחלטה, דחה את עררו. מכאן הערר שלפניי.

בא-כוח העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה. עם זאת טען, כי בנסיבות העניין היה על בית המשפט המחוזי להסתפק בחלופת מעצר. הסניגור הצביע על כך, שלחובת העורר אין כל הרשעות קודמות ואת המעשים שבעטיים הובא לדין ביצע במהלך תקופה של כשנה וחצי, על רקע שקיעתו בחובות כבדים שהייתה מלווה בהתדרדרות נפשית קשה. לבית המשפט המחוזי הוגשה הצעה לשחרורו של העורר בחלופת מעצר, במסגרתה ישהה במוסד לשיקום אסירים משוחררים בהשגחתו הצמודה של הרב אמנון עמירה. משפטו של העורר, טען הסניגור, עתיד להימשך זמן רב, ואף בכך יש משום טעם לשחרורו בחלופת מעצר.

דין הערר להידחות. בטרם יאות בית המשפט לשחרר נאשם בחלופת מעצר עליו להיווכח, כי די בחלופה להשגת מטרת המעצר. תנאי בסיסי, בהקשר זה, הוא, כי ניתן לבטוח בנאשם כי יקיים את תנאי השחרור ולא יפר את המגבלות שתוטלנה עליו. לרוב יידרש הנאשם להראות, כי ניתן לתת בו אמון כי ישמש סוהר לעצמו.

העבירות בהן מואשם העורר מתייחסות לשורה ארוכה של מעשי הונאה ומירמה, שבוצעו כלפי בנקים, עורכי-דין, רשויות מינהליות ובתי המשפט. במעשיו העיד העורר על עצמו, כי אין עליו כל מורא, אף לא מוראם של הדין ובית המשפט. ריבוי עבירותיו, התעוזה והתיחכום שנדרשו לביצוען, והשיטתיות בהן בוצעו, מבססים היטב את טענת המדינה, שנתקבלה על דעתן של ערכאות קמא, כי העורר מסכן את ביטחון הציבור, ואף עלול לשבש את מהלכי משפטו, וכי מניעתם של סיכונים אלה מחייבת את החזקתו במעצר עד תום בירור משפטו.

הערר נדחה.