בש"פ 9131/08 פלוני נ. משטרת ישראל

1.

ביום ו', 31.10.2008, הוריתי על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. נוכח דוחק השעה לא יכולתי ליתן באותו מועד נימוקים מפורטים להחלטה, ואני עושה כן עתה.

2.

בפניי עמד ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט צ' גורפינקל ), מתאריך 30.10.08, בגדרה התקבל ערר של המשיבה על החלטת בית משפט השלום לנוער בתל-אביב (כב' השופטת ר' בן חנוך ) מתאריך 30.10.08, להורות על שחרור של העורר למעצר בית בערובה.

העובדות הצריכות לעניין

2.

בתאריך 15.10.08 הוצתו שלוש דירות בשכונת התקווה בתל-אביב. מסתבר כי שתיים מן הדירות שהוצתו היו של תושבים ערביים, ואילו הדירה השלישית היתה, כפי הנראה, בבעלות תושבים יהודים. במשטרת ישראל התקבל מידע לפיו ברקע להצתה עמדה התארגנות שמטרתה להתנכל לתושבים ערבים. התארגנות זו, כך על פי המידע שהגיע למשטרה, תכננה אף לבצע פעולות נוספות. בתאריך 20.10.08 נעצר העורר יחד עם תשעה נוספים, בחשד שכל העשרה היו מעורבים בהתארגנות האמורה.

3.

מעצרו של העורר, קטין כבן 17 וחצי, הוארך שלוש פעמים בהחלטות בית המשפט לנוער: לראשונה, ניתנה החלטת בית המשפט השלום לנוער (כב' השופטת מ' קפלן-רוקמן ) ביום המעצר עצמו, בה נקבע כי מעצרו של העורר, ושל חשוד נוסף, יוארך עד יום 23.0.2008. בפעם השנייה, ניתנה החלטתו של בית המשפט השלום לנוער (כב' השופטת ד' קרן ), במסגרתה הוארך מעצרו של העורר עד ליום 27.10.2008. בפעם השלישית, ניתנה החלטתו של בית משפט השלום לנוער (כב' השופטת

ר' בן חנוך ) מתאריך 27.10.08, במסגרתה הוארך מעצרו של העורר עד לתאריך 30.10.08 אחר הצהריים. לבסוף, בתאריך 30.10.08 בבוקר נערך בבית המשפט לנוער דיון בהארכת מעצר רביעית במספר של העורר, כאשר ב"כ המשיבה ביקש את הארכת המעצר בארבעה ימים נוספים לצורך ביצוע פעולות חקירה נוספות. במהלך אותו דיון, אישר בא כוח המשיבה כי טענת אליבי שהעלה העורר – לפיו שהה בביתו עם אחיו בזמן ביצוע ההצתות – טרם נבדקה. לאור האמור, החליט בית המשפט (כב' השופטת ר' בן חנוך ) להאריך את מעצר העורר עד לשעה 22:00 באותו יום לצורך חקירה נוספת, ולאחר מכן לשחררו למעצר בית מלא למשך 7 ימים, תוך איסור יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, וזאת בערבות עצמית וערבות צד ג' של אימו ודודו של העורר. המשיבה ביקשה לעכב את ביצוע ההחלטה על מנת לערור עליה, אך בית המשפט דחה את הבקשה, וזאת: "לאור מצבו של הקטין הנמצא באולם בית המשפט".

4.

המדינה הגישה ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בטענה כי מאז תאריך 27.10.08 נאספו ראיות חדשות בעניינו של העורר, שבעטיין נתבקשה הארכת המעצר של העורר עד לתאריך 2.11.08, כפי שנעשה בעניינם של שאר החשודים שעודם עצורים בתיק. המדינה אישרה כי טרם השלימה את בדיקת האליבי של העורר, ואולם טענה לעניין זה כי גם אם עד כלשהו ימסור חיזוק לגרסת האליבי שמסר העורר, הרי שלא יהיה בכך כדי להכריע נגד משקלן של הראיות שנאספו כנגד העורר עצמו ולא יהא בהן די על מנת להביא לשחרורו מן המעצר. עוד טענה המדינה כי החשד שהמעשים בוצעו בידי מספר רב של מעורבים מקשה על החקירה. המדינה ציינה כי המותבים השונים שדנו בתיק היו תמימי דעים אשר לקיומם של חשדות סבירים כלפי כל החשודים, וכי העבירות בהן מדובר מקימות עילת מסוכנות לגבי החשודים השונים. המדינה ציינה פעולות חקירה נוספות אשר יש לבצע לשם השלמת החקירה, ואשר אין כל אפשרות לבצען אלא כאשר העורר במעצר, בשל החשש לשיבוש החקירה מצד העורר ואחרים. בענין זה ציינה המדינה כי הציגה לבית המשפט ראיות חסויות המעידות על שיבוש החקירה, השפעה על מעורבים ועדים, בצד העובדה שישנם חשודים נוספים שטרם נעצרו, דבר המגביר את החשש לשיבוש חקירה ותיאום גרסאות.

5.

דיון בערר התקיים בתאריך 30.10.08 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, החליט בית המשפט (כב' השופט צ' גורפינקל ) לקבל את הערר ולהורות על מעצר העורר עד לתאריך 2.11.08, כבקשת המדינה. בית המשפט ציין כי קיימות ראיות לכאורה למעורבות העורר במעשים המיוחסים לו, וכי העבירות בהן נחשד הן עבירות חמורות, אשר רק בדרך מקרה לא גרמו לפגיעות בנפש. בית המשפט קבע כי את פעולות החקירה שיש לבצען (ולא רק בדיקת האליבי), לא ניתן יהיה לבצע ככל שהעורר יהיה משוחרר, וכי בנוסף התעורר חשד לשיבוש חקירה ולתיאום גרסאות ועדויות. עוד צוין כי העורר הוא אמנם קטין, אך סמוך לבגרות, וכי חומרת העבירה יש בה בכל מקרה כדי להאפיל על גילו של העורר. בית המשפט הביע עוד את עמדתו כי בהגשת עררים מרובים יש כדי לגזול מזמן החקירה של המשטרה, ויש להתחשב כך בשלב הדיון בערר. לאור האמור, הורה בית המשפט על קבלת הערר והארכת מעצרו של העורר עד לתאריך 2.11.08. על החלטה זו הגיש העורר את עררו שלפניי.

6.

בעררו הלין ב"כ העורר על כך שבית המשפט המחוזי, לטענתו, החליט למעשה על קבלת הערר עוד טרם ששמע את הצדדים, ועל שהביע טרוניה על כך שקיום דיון בעררים מעכב את ביצוע החקירה ומצדיק את הארכת המעצר של החשוד. כן טוען ב"כ העורר כי בית המשפט המחוזי התעלם מהחלטת בית המשפט לנוער לפיה יש לשחרר את העורר הן בשל אי ביצוע פעולות חקירה והן בשל מצבו הנפשי הקשה של העורר, העלול אף לנסות ולשלוח יד בנפשו. כמו כן טען העורר כי טעה בית המשפט קמא בהתעלמו מן העובדה שעברו של העורר, להבדיל מעברם של קטינים אחרים החשודים במעורבות בפרשה, הוא נקי.

7.

עררו של העורר הוגש ביום שישי, ה-31.10.2008. עוד באותו היום, הוריתי על קיומו של דיון בעניינו של העורר, וזימנתי את באי כוח הצדדים להופיע בפניי. יש לציין כי הוראה שניתנה למשטרת ישראל, שהחזיקה את העורר במעצר, למהר ולהביא את העורר לדיון בפניי בשעה 13:00 לא קויימה במועדה, והעורר הובא לבית המשפט רק בסביבות השעה 14:30, לאחר שבאי כוח הצדדים – נוכח הסכמה שהגיעו אליה - פרסו את טיעוניהם בפניי, ולאחר שהמדינה אף הציגה לי את חומר החקירה החסוי. במצב הדברים שנוצר, לנוכח כניסת השבת שהלכה והתקרבה, הוצאתי, כאמור, בתום הדיון החלטה קצרה בדבר שחרורו של העורר מן המעצר לחלופת מעצר בבית דודו שבחולון, תחת תנאים מגבילים. עתה אני מפרט את טעמי להחלטה.

8.

שני נימוקים עיקריים עמדו ביסוד החלטתי הנ"ל:

ראשית , הגם שחומר החקירה החסוי שהוצג לי מבסס, על פניו, תשתית לכאורית למעורבותו של העורר לפחות בחלק מן העבירות הכרוכות בפרשה זו, לא עלה בידי המשטרה להציג בפניי פעולות חקירה ספציפיות שבכוונתה לבצע ביחס לעורר עצמו, באופן פרטני וממוקד. הווה אומר, למיטב הבנתי, פעולות החקירה ביחס לחלקו של העורר במהלך ההתרחשויות הסתיימו ברובן ומוצו למעשה, ומשכך לא היה עוד צורך להמשיך ולהחזיקו במעצר, לפחות לא עד ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום, אם וכאשר תחליט התביעה לעשות כן.

שנית , לאחר שהעורר הובא בפניי ודיבר באולם בית המשפט, התרשמתי כי יש ממש בטענת סניגורו כי מצבו הנפשי רעוע, וחוויית המעצר קשה היא לו עד מאוד. בהקשר זה, לא למותר לציין כי התנהלותה של המשטרה בהחזיקה את העורר לא היתה מניחה את הדעת. כך, למשל, העורר, שהוא חולה אסטמה, סבל במהלך מעצרו מהתקף וממועקה ולחץ בחזהו, ואולם השוטרים שהחזיקו בו לא מיהרו להבהילו לטיפול רפואי. גם כאשר הובא לבסוף לטיפול רפואי, לא דאג איש להבטיח כי יינתן לו משאף ונטולין שיישאר צמוד אליו ובהישג יד באם יישנה ההתקף. ולבסוף, וחמור לא פחות, מסתבר כי ערכת התפילין של העורר הושלכה לפח האשפה. אמנם, נציג המשטרה הסביר בדיון כי מדובר היה בטעות שנעשתה בתום לב על ידי מנקה במתקן הכליאה, אשר טעה לסבור כי שקית הניילון בה הוחזקו התפילין מכילה אשפה, ולפיכך השליכה לפח. ואולם, אפילו אלה הם פני הדברים - אין ספק בעיניי כי השלכתה לפח של ערכת התפילין, שהיא פריט אישי ואינטימי מאוד עבור אדם שומר מצוות כעורר, מצטרפת לתנאיו הקשים של המעצר, לעובדת היותו של מעצר זה מעצר ראשון לעורר, ללחץ החקירות ולמצוקה הבריאותית של העורר. די בכל אלה כדי להסביר את מצבו הנפשי הקשה של העורר, שזו היא לו הסתבכות ראשונה עם החוק.

9.

על רקע שני הנימוקים הנ"ל – ובהתחשב בטענת בא כוחו של העורר כי הוא עלול, חלילה, לנסות ולשלוח יד בנפשו, ועל סמך התרשמותי אני ממצבו הנפשי, ראיתי לנכון לשחרר את העורר למעצר בית מלא - בבית דודו, תחת תנאים מגבילים ובערבויות הנ"ל, כפי שנקבע בהחלטתי מיום שישי, ה-31.10.2008.

10.

מעבר להחלטה הפרטנית שבכאן – ראוי כי הפרקליטות תנחה את גורמי החקירה והמשטרה שיפיקו לקחים כדי שהתקלות עליהן הצבעתי לעיל (היחס המתבקש לערכת התפילין, הטיפול הרפואי הנדרש והבאתו של העצור לבית המשפט במועד) – יילמדו ולא יישנו.